מהשנה האבודה

אנשים חושבים שהם נעלים יותר מחיות, חיפוש חניה שיגרתי מציג באופן ברור שאנשים מסויימים לא באמת התקדמו, אבל איך זה יכול להיות שזה רוב האנשים?

אני רוצה להרגיש יותר טוב, אני באמת רוצה, אבל לא משנה מה אני עושה - זה לא מרגיש טוב יותר. אני פשוט לא יכול לסבול את האנושות, על כל צבעה. אנשים פשוט מחליים אותי.

להיות חבר של כולם נהיה חובה, מי שלא רוצה להכיר את כולם ולהגיד שלום בכל מקום הוא לא בסדר ומיד נפתחת מלחמה כנגדו.

זכרונות מהעבר תקפו את החלומות שלי והזכירו לי שהעבר תמיד ירדוף אותי, תוך כדי שהשאלות הגדולות של החיים שוב הציפו אותי. למה בחרתי בדרך בה בחרתי? והאם כל הכאב היה שווא את התוצאה?

הסיבות שגרמו לי להפסיק לכתוב ומה עצר בעדי פשוט להתחיל מחדש או להמשיך לפרסם את הבלוג. מה בעצם עבר עלי בשנה האחרונה? מה גורם למישהו לכתוב, אבל לא לפרסם? ידעתי שלא משנה מה - אני לא אוותר - שבסופו של דבר אעשה את מה שאני הכי רוצה לעשות ושום דבר לא יעצור אותי, בטח לא אני עצמי.

מזמן לא כתבתי, ומזמן רציתי לכתוב שורות אלו, בפועל כבר כתבתי אותן מספר פעמים, אבל כשחיפשתי את מה שכתבתי לא יכולתי למצוא את זה. לא בגלל שזה הלך לאיבוד, אלא פשוט כי המילים שמצאתי כתובות לא הרגישו לי לנכון, זה כבר לא הרגיש לי עדכני.

האדם רואה את עצמו כעליון על החיות, אבל כשמנסים לדבר עם אנשים בהגיון זה לרוב לא מצליח. אנשים מתנהגים בדיוק כמו חיות פרא, הסיפור הבא מראה באופן מאוד מוחשי שהאדם כלל לא מכיר את עצמו.

ליפול זה קשה וכואב, אבל ליפול מגובה זה הרבה יותר קשה וכואב. זה מרגיש שכל מה שבנינו מתרסק, אבל מי יודע, אולי זו היא פתיחתה של התחלה חדשה.

עד כמה החברה הישראלית גזענית? חברות הייטק פסלו מתכנת עם שנים של ניסיון ברגע שהם שמעו את המילה ״אוטיזם״, ממה אנשים פוחדים כל כך?

ממתי טיפ הפך ל״חובה״?

היינו בדרך הביתה מהפסיכיאטר ד״ר יורי כשבן זוגי הציע לאכול במקדונלד׳ס, מזמן לא אכלנו בחוץ, אני העדפתי מקום אחר, אבל לבסוף נסענו לאכול ב״בית הפנקייק המקורי״...

פגישה חסרת תועלת במיוחד עם פסיכיאטר פסיכי במיוחד לפחות הפוסט מצחיק