כשחשבתי שאפרסם (מחדש) את הבלוג חשבתי לעצמי ״ממה להתחיל?״ יש לי כל־כך הרבה להגיד וכל־כך מעט מקום על פוסט יחיד (כי יש גבול לעד כמה פוסט יכול להיות ארוך).

רציתי להגיד כל מיני דברים, אבל פשוט לא הייתי מסוגל לכתוב אותם. בתקופה מסויימת הייתי בטוח שאשתגע או שאעשה כאילו שלא הפסקתי לכתוב ואמשיך מהנקודה האחרונה בה עצרתי כאילו כלום, אבל זה כמובן לא היה אפשרי.

ידעתי שלא משנה מה – אני לא מוותר – אני אעשה את מה שאני הכי רוצה לעשות ושום דבר לא יעצור אותי – אני בטח לא אעצור בעד עצמי.

החלטנו (אני ובן־זוגי) שאני חייב להסביר מהן הסיבות שגרמו לי להפסיק לפרסם.

לפני דיי הרבה זמן רשמתי את הסיבות על גבי דף מתוך מחברת דפים ומאז המחברת עברה ל־״אחסון ללא מועד אחרון״ מה שאומר שהמחברת לא עברה לארכיון, אבל כן הפסיקה לשכב על השולחן לידי, מין מצב ביניים.

זה קורה כשמשהו הוא לטיפול ״לא מיידי״ או ל־״מתי שסוף סוף אמצע כוח לזה״ – כך המחברת קיבלה תיקיית ניילון, כדי שהדפים שבה (שחלקם תלושים) לא ילכו לאיבוד, נראה שהיא התיישנה והצהיבה מעט, המגע שלה גורם לי לצמרמורת.

אני כל כך שמח שסוף סוף אוכל להעביר את דפי המחברת לתוך הגורס (מייד אחרי שאסיים עם המידע שעליהם כמובן), מה שגורם לי לאושר רב (להשתמש בגורס) כזה אושר שלפני כמה שנים אחרי שקנינו מגרסה חדשה חיכיתי בקוצר רוח שיהיה משהו לגרוס (אני לא יכול פשוט לגרוס ״דפים לבנים״ זה חייב להיות משהו לגריסה), כשהגיע מידע־פרטי־בלתי־שימושי־בעליל בדואר צילמתי את האירוע המיוחד והעליתי את הסרטון ליוטיוב (כמובן שצנזרתי את המידע החסוי שבדפים מהסרטון (זה לא היה פשוט)).

נ.ב.

כל מה שרואים בסרטון זה אותי גורס את הדפים וקופץ משמחה, ולא אתם לא תמצאו אותו – כי הורדתי אותו מיוטיוב. הוא נכנס אצלי תחת הקטגוריה ״way-way too weird״ מה שגרם לי להחליט להוריד אותו (עוד ניסיון כושל לשתף את החיים שלנו…).

המחברת פתוחה על מתכון למאפין (או לפחות זה מה שאני חושב שזה אמור להיות), בעצם אני נזכר, יש פה רק כמויות… זה הולך ישר למגרסה – איזה כיף!

מתכון למאפין

מצאתי את הדף ההוא ונפתרתי מעוד המון דפים – דברים שרציתי להזכיר לעצמי ושלא רציתי להיזכר בהם (או שאני פשוט זוכר וזהו), כך או כך זה גם למגרסה ומשם למיחזור 🙂

קראתי את הנקודות שכתבתי לעצמי ונזכרתי למה לא כתבתי פוסט זה בעבר, וזה בגלל שהוא כבד לי, אבל אני כן מרגיש את הצורך לכתוב על זה ולעבור הלאה.

מה עצר בעדי?

כשהתחלתי את הבלוג היינו בעוד תקופה זוועתית בחיים, היום אנו נמצאים במקום שונה ומבלי ספויילרים (או לפחות כמה שפחות) דברים קיבלו כיוון טוב יותר ויש לנו בסיס עמיד (יחסית) עליו לבנות.

היום יצא לי לשאול שאלה שהסבירה לי למה כל הזמן נקלענו למשברים קשים כל־כך, שאלתי מכר למה בעיר הקטנה בה אנו גרים יש הומלסים? במקום בו אנו גרים יש הרבה אנשים שמוכנים להושיט יד, גם הרווחה עושה כל שביכולתה כדי לעזור וזה מאוד מוזר שיש פה אנשים ברחובות, משהו שהוא גם כך נדיר בישראל.

התשובה הייתה שכמובן כל אחד והסיפור שלו, אבל המכנה המשותף הוא שאין להם משפחה שתתמוך בהם או חברים ואפילו כשהחברה תמכה בצורה כזו או אחרת הם נשארו עם פער משמעותי וחלקם סיימו ברחוב או במצב כלכלי ירוד במיוחד.

זאת לא הפעם הראשונה שאני מגלה שלהצליח בחיים לבד, מבלי עזרה של אף אחד הופך למאוד קשה עד בלתי אפשרי, אני מגלה יותר ויותר זוועות.

זה גרם לי לחשוב על החיים שלנו ועל איך שנאלצנו לעשות הכל לא רק מבלי עזרה מההורים והמשפחה, אלה תוך כדי שהם גונבים מאיתנו את מה שהצלחנו להשיג בקושי רב ומנצלים את התמימות שלנו.

משהו שכמובן לכך לי הרבה זמן להבין ורק עכשיו אחרי גיל 30 אני מתחיל להפנים את עומק החומרה של מה שההורים שלנו עשו.

ניסיתי הרבה פעמים להציג את החיים שלנו, על ידי כתיבה או על ידי תיעוד בווידאו, כדי לנסות ולהסביר את האבל שנעשה לנו, אולי אפילו לקבל עזרה וכדי להראות איך החיים שלנו שונים ומיוחדים, תוך כדי שאני מנסה לענות על השאלה הגדולה מכל ״איך אנו יכולים להיות כל כך שונים מכולם?״.

הסרטונים שהייתי עושה כדי להראות את החיים שלנו – היה מוזרים במיוחד, בגלל שלא ידעתי שאני על הספקטרום וגם לא הייתי מוכן לקבל עובדה שכזו (הורי עשו הכל כדי לשכנע אותי שאני רגיל ופשוט עצלן). כך שלא הייתה מטרה לסרטון, זה היה פשוט ״pure weirdness״ (מוזרות טהורה) ללא מטרה נעלה שתענה על השאלה למה אני מראה את החיים האישיים והמוזרים שלנו? האם זה רק בשביל לשעשע? רציתי להראות שאנו שונים, לא יודע למה אנו כך. התרגלתי לזה שצוחקים עלי ונורא רציתי ערוץ יוטיוב, חשבתי שאם כבר צוחקים עלי לפחות זה יהיה מבחירתי וזה יעבוד לטובתי.

זה לא היה עובד כמו שציפיתי והייתי תמיד מוותר ממש מוקדם, מפחד שזה לא מצחיק, שזה רק מוזר, מפחד שאולי מישהו יזהה אותי ושהקריירה שלי בתור מתכנת תהפוך להיות לבדיחה רעה כי פשוט לא אהיה מוכן להראות את הפנים שלי ברחוב; זה הכל היה בראש שלי (למעט החלק שזה היה סופר־מוזר).

הרבה לפני שהתחלתי לתעד את המוזרות של החיים שלנו הייתי מידי פעם מתחיל לכתוב ספר, בלוג, מאמר – זה היה לרוב נגמר בקורא אחד, בחוסר עניין מוחלט או באנשים כועסים שהיו כותבים לי תגובות זוועתיות – התוכן היה פוגעני לקורא או חסר עניין לחלוטין; יכולת הביטוי שלי הייתה על הפנים.

אם הדברים הללו לא הספיקו – הרי שהדיסלקציה שלי חתמה את הכל – מילים עם אותיות הפוכות או שגיאות כתיב הזויות לחלוטין, כפי שבן־זוגי אומר ״אתה באמת יכול לכתוב נוח עם שבע שגיאות״, וזה נכון, לפחות היה נכון.

תוסיפו לזה אימפולסיביות ורצון עז להצליח ״כאן ועכשיו״ – לעשות הכל כדי להצליח ולהגיע לתוצאות כמה שיותר מהר, הביאו עלי הרבה קושי וכישלון.

כמובן שעד היום בן־זוגי חייב לעבור על כל מה שאני כותב, אבל היום אני משקיע זמן בלחשוב, לשים לב לטעויות, לתקן ולעבור שוב ושוב כדי להגיע למושלמות ולא למהירות.

אני על הספקטרום? אין מצב!

אחד הדברים היותר טובים שקרו לי בחיים זה לפגוש את בן־זוגי וללמוד ממנו שגם אני על הספקטרום האוטיסטי, אני לא ״סתם בחור רגיל, אבל מוזר״. כשאני אומר ״ללמוד״ זה היה יותר כמו מלחמה שותפת של 6 שנים בהם אני מונע ממנו (ומעצמי) להיות עצמנו ועושה הכל כדי להיות מה שאני חושב שהחברה חושבת שהוא ״רגיל״, כמובן, תוך כדי זה שאני גורם לנזק כבד לעצמינו; רעיונות שהורי הכניסו לי לראש. מלחמה שנגמרה בנוק־אוט – פשוט נשברתי מספיק כדי להיות מוכן לשמוע אפשרויות־הזויות־במיוחד־אבל־לא־בגדר־הבלתי־אפשרי. מכאן ועד האבחון יש דרך ארוכה, שלא נגמרה עדיין, למרות שכבר עברו שנתיים.

הבלוג הזה היה עוד ניסיון לתקשר, אחד שלתדהמתי הרבה – הצליח. ממש כמו סיאנס שאתה מצפה שהסמן יזוז, אבל אתה בכל זאת מופתע כשזה אשכרה קורה! כמובן שבסיאנס הסמן זז בזכות טריק ולא בזכות המתים, כאשר הבלוג באמת פתח ערוץ תקשורת עם העולם שמעבר (לעולם שלי).

מיוחדת ומוזרה עוד יותר, היא התקופה בה זה קרה – תקופה קשה במיוחד, שהגיע אחרי הרבה אסונות שפקדו אותנו (אנשים שהביאו אסון).

פרסמתי את הבלוג בפורום אוטיזם שבתפוז וקיבלתי המון תגובות ששמחו אותי מאוד, אבל הרגשתי את הצורך לענות על כל שאלה, להסביר דברים שאינם מובנים ונראה ששוב כתבתי דברים שפגעו בשואל השאלה, היה זה נראה כאילו אני תוקף אותו.

תגובות אחרות של מגיבה מסויימת הובילו אותנו לתגובות הולכות ונשנות כשבסופו של דבר נפגענו קשות, במחשבה אחורה השקענו מאמצים כבירים בכך שכולם יסכימו עם הדעה שלנו או עם הפילוסופיה שלנו, מבלי להפנים שזה לא משנה אם מישהו לא מסכים או חושב אחרת והוא מביע את זה, יש המון אנשים שלעולם לא יוכלו להבין וזה פשוט חלק בלתי נפרד ממה שיש; לא היינו מוכנים לזה.

מה שקרה לאחר מכן הרס אותנו לגמרי, אני לא רוצה להרוס את הסיפור (שכבר כתבתי בהרבה פוסטים), אבל אני כן אכתוב שכל הדברים שכבר כתבתי על בעלת הדירה היו יפים ליד הבחירות (הלא חוקיות) שהיא לקחה בשבועות שלאחר מכן והדברים התדרדרו מאוד.

נורא חשוב לי שיהיה קול לאוטיסטים, מישהו משלנו! (מה טוב עם זה שניים, נכון?), לא אנשים נוירוטיפיקלים הטוענים שאנו מוגבלים ושהם יודעים מה טוב לנו וגם לא אמהות של ילדים אוטיסטים, כי רק אנו חווים את זה על בשרינו!

בשנה הזו יצא לי לעקוב מידי פעם בפורום אוטיזם, שהוא דיי המקום היחיד בו אוטיסטים יכולים לתקשר ולדבר, מקום בו ניתן גם לשתף וגם לשאול שאלות.

הסיפור שלנו צועק אוטיזם!

הייתה לי שאלה קשה בקשר לחיי – איך אני ממצא כל מיני תחומים שונים בהם אני רוצה לעסוק, כך כתבתי שאלה ארוכה שהפכה לפוסט שהפך לשישה פוסטים (פוסט מתפצל לכמה פוסטים אם הוא עובר ארבעה עמודי A4). בסופו של דבר שאלתי את השאלה בקיצור והפוסטים הפכו לפוסטים חדשים (חלק מהם ״נגנזו״ כי הם הפכו ללא רלוונטיים). מישהו ענה לי תשובה מאוד יפה, ואני באמת מצטער שלא אמרתי תודה ענקית פשוט רציתי לשאול אותו עוד שאלה, אבל היא גם הפכה למשהו סופר־ארוך (ואני מנסה לא לפגוע/לשעמם כך שזה עובר מלא עריכות) ובסופו של דבר לא עניתי לו, אבל כן המשכתי לחשוב על הדברים.

אחד הדברים שהוא כתב לי, דברים שאגב יצא לי לקרוא שוב היום בכתבה אחרת על ״איך להתגבר על הפחד לפרסם״, זה שאני אומן ושלא ניתן להבטיח שיאהבו את היצירה שלי, אני זה שצריך לאהוב אותה.

דרך הרבה מחשבה הבנתי שאם לא נעשה צעד קדימה האנושות תמיד תחשוב שאנו מוגבלים כשלמעשה הם המוגבלים ורק בגלל שהם לא מבינים והם הרוב זה לא הופך אותם לצודקים, אבל זה כן הופך אותם לחזקים יותר ול״דעה הרווחת״.

הבנתי שהיצירה שלי תצא הכי טוב עם התיוג ״אוטיסט״ לצידה פשוט לא מה שאנשים חושבים שזה אוטיזם, אלה מה שאני יודע שזה – כי חקרתי, קראתי מה שיש להגיד לעוד המון אוטיסטים מכל לעולם ואוטיזם זה לא מה שאנשים חושבים שזה – הם חבורה של פרימיטיביים החיים על פי שמועות שעברו דרך טלפון שבור.

הסיפור שלנו צועק אוטיזם, החיים שלנו צועקים אוטיזם, מהיום שגיליתי (כלומר שהייתי מוכן להקשיב) שאני על הספקטרום הדברים התחילו לקבל סדר והגיון, נמאס לי להסתתר מאחורי מסכה רק בשביל שלא יחשבו שאני מוגבל.

מגיל קטן אני חושב מה ארצה לעשות כש־״אהיה גדול״, השאלה הזו לא באמת קיבלה תשובה עד לא מזמן – מאחר וזה לא היה משנה מה רציתי לעשות – המסגרת אף פעם לא התאימה, בין אם הייתי צריך ללמוד במוסד, למצוא עבודה או להתנהל בצורה המפגרת שהחברה טוענת שהיא ״דרך המלך״ או ״הדרך הנכונה״ – זה פשוט לא עבד בשבילי. מאז שאני מקבל את עצמי כשונה ומבין שהדרך ה־״רגילה״ לא מתאימה לי – אני יכול לסלול דרך חדשה, ועד כמה שזה קשה לסלול דרך חדשה – זה עדיף מאשר ללכת בדרך שלא מובילה לאן שאתה רוצה.

לא פירטתי כאן מהם הדברים שאני רוצה לעשות ואיך הם מתחברים לאוטיזם, מניסיון קודם שלי עדיף להשאיר תוכניות לעצמך עד שזה יוצא לפועל, אבל אני מרגיש בטוח לגבי מה שאני רוצה לעשות וזה מה שחשוב.

מאחר שיש לי המון פוסטים שכבר כתבתי הממשיכים את הסיפור, ובאותו הזמן יש דברים הקורים בהווה אותם אני לא רוצה להשאיר לעוד המון זמן – אני מתכוון לפרסם פוסטים ישנים וחדשים באותו הזמן. לפוסטים משנה שעברה תתווסף שורה בחלק העליון עם התאריך בו התרחשו האירועים. הפוסטים החדשים לא מדברים ישירות על המשך הסיפור, אלא על אירוע כזה או אחר המתרחש בהווה, רגשות או תחושות שאני רוצה לשתף (כך שהספוילר יהיה מינימלי).

אני מקווה שאתם נהנים לקרוא, אני רוצה להבטיח שאפתיע, אבל אסתפק בלהגיד שאעשה כמיטב יכולתי.

השאר תגובה

יש להכניס תגובה!
נא להכניס שם