פעם מאוד פחדתי מהמוות, אבל אני כבר לא פוחד ממנה יותר.

מוות בשבילי היא נקבה, אני לא יכול להסביר מדוע, זה פשוט מה שאני מרגיש. פעם מאוד פחדתי ממנה, מהסוף הזה שאין לו המשך. ממה שיהיה אח״כ. פעם הייתי בנאדם מאמין, מאמין בשטויות הללו לגבי אלוהים, עצם המילה ״מאמין״ חסרת הגיון לחלוטין. כל בנאדם עם קצת שכל (נראה שזה מעט מאוד אנשים) יכול להבין בשביל עצמו ש״להאמין״ במשהו – לא משנה במה – זה לחלוטין לא הגיוני. יש או אין משהו. אין טעם להאמין במשהו אותו אנו לא יכולים להסביר, להבין או לראות אבל אנו חושבים שהוא ״פשוט קיים״, זה אבסורדי.

שהייתי מאמין ניסיתי לתאר לעצמי כיצד יראה היום שאחרי המוות שלי, אחרי שהנשמה שלי עלתה לשמיים, ואלוהים שפט אותה. כשהייתי קטן אמא שלי הסבירה לי שיש עולם שכולו רוחני בו כולם פשוט נהנים. גם בתקופת ההתבגרות למדתי, כחלק מהלימודים הדתיים שלי, שיש עולם הבא ובעולם ההוא כל הנשמות פשוט נהנות מעולם שכולו טוב.
ניסיתי לתאר לעצמי את העולם הזה, מאחר ואני בנאדם מאוד וויזואלי – ניסיתי לתאר לעצמי איך העולם ה״רוחני׳ הזה נראה, אבל לא יכולתי לתאר לעצמי משהו קונקרטי (כמובן, כי זה ״רוחני״ אין מה לתאר באופן וויזואלי). מה שיצר אצלי הרבה בילבול ופחד.

פעם פחדתי מהיום ההוא כי ידעתי שהוא יבוא, ידעתי שהיא תיקח אותי – מוות. אולי הסיבה לכך שאני מתאר את ״מוות״ כדמות של אישה היא בגלל אמא שלי, היא עשתה לי כ״כ הרבה רוע שהיא נהייתה בשבילי המוות בהתגלמותו.

החיים שלי ניהיו כ״כ בלתי נסבלים שכבר התחלתי לשאול את עצמי האם מוות לא יהיה פשוט גאולה בשבילי, אולי לחלקנו יהיה קשה להבין את זה, אבל כל אחד מבין את הרצון של מישהו שמענים אותו פשוט למות, כשהוא יודע שבסוף המוות יבוא בכל מקרה. כל מה שהוא יכול לקוות ל לו זה למות כבר.

החיים שלי לא מאוד שונים מזה, הצער והרוע נמצאים בכל מקום, הם שונים בזה שאני כן רוצה לחיות כי אני רוצה לספר על הכאב, יש לי רעיונות ואני רוצה להפוך אותם לסרטים ויש כ״כ הרבה אהבה בחיים שלי שאני בטח לא מוכן לוותר!

הוכחתי לעצמי שאני שווה יותר מזה, התקדמתי…ועכשיו יש לי אפילו חברה בע״מ בחו״ל…אבל אני פשוט לא מסוגל יותר לעבוד בעבודה הזו, אני לא מצפה מכם/ן להבין איך זה יתכן, אני שבור…

לכתוב ולספר זה מאוד עוזר.
אני רוצה לשתף אתכם/ן במה שאני מרגיש.

אני שבור, נמאס לי מהעולם הזה, אין לנו (לי ולבן זוגי) הורים תומכים או אנשים סביבנו שיהיו שם בשבילנו, שיתמכו כשקשה. אני יהיה יותר מדויק, כל מה שהייתי רוצה מרוב האנשים זה קצת יותר אכפתיוית. כי להוריי לא אכפת (תקראו את הפוסט הזה אם אתם מרגישים מבולבלים בנושא ואתם לא בטוחים על מה אני מדבר). אני יודע שפעם היה אכפת לי ושהיה מסביבי עוד אנשים שהיה אכפת להם. מי יודע אולי אתם/ן בדיוק אנשים כאלה. אולי תרצו להגיב, אולי פשוט תכתבו ״אכפת לי״. אני בהחלט חושב שזה מספיק, כך אדע שלפחות אכפת לכם מספיק בשביל לכתוב שאכפת לכם/ן. מה שימקם אתכם/ן במקום של פי אינסוף מאנשים שלא אכפת להם (כמובן שאני לא מנסה לרמז שמי שלא מגיב לא אכפת לו).

עזבתי את העבודה שלי, אני מתכנת עצמאי, יש לי חברה בחו״ל ואני פשוט לא יכול לסבול את זה יותר, אני לא יכול לסבול שמתחייסים אלי כאל זבל, הרבה יותר גרוע ממה שהתייחסו אלי כשעבדתי בסופר. היחס שנותנים הוא כאילו שאין לעובד שום ערך, למנהלים שלי לא היה מושג מה אני עושה, כמה זה מורכב או פשוט, או כמה זמן זה אמור לקחת לעשות את מה שאני עושה.
לא יכולתי לספר להם שיכולתי לעשות את כל העבודה שכל הצוות שניהלתי עשה, לבד, בעשירית מהזמן. מה שהגביר עוד יותר את תחושת האבדון אצלי, ולא בגלל שאני סופר-מן אל הבגלל שהם קבוצה של הדיוטים ואדיוטים!

עכשיו זה כבר לא יעזור למצוא מקום עבודה שיבין ושיתייחס אלי כאל מתכנת ולא כאל זבל. זה קרה בזכות ההבנה העמוקה אליה הגעתי שלצערי הרב מאוד בחרתי את העבודה הזו כדי שיהיה לנו כסף והרבה (מבלי להבין את המחיר האישי) וכדי להוכיח לעצמי שההורים שלי לא צודקים, אני לא מוגבל, אני יכול לעשות ואני אפילו יכול להפוך למתכנת, מה שהיה מעל ומעבר לדמיון הכי פרוע שלהם.

פעם כשהייתי בגיל 16 אבא שלי שכר רכב (הכי זול שיכל למצוא), מבלי ידיעתה של אמא שלי, כי היא נורא תכעס אם היא תגלה שהוא הוציא עלי כסף, לא בגלל שלא היה להם, אלה בגלל שהיא לא רצתה להשקיע בי, היא שנתה אותי.
אבא לקח אותי מהישיבה, שהייתה בישוב מרוחק בשטחים ונסענו למקום מרוחק ולא ידוע בשבילי, איפה שיש הרבה אנשים ״חילוניים״ וים – אשדוד. התישבנו על שפת הים בחוף מרוחק וחשוך. זה היה אירוע נדיר, מיוחד, שלא חזר על עצמו.
שני מתנחלים, על חוף ים חשוך, נשמע כמו ההתחלה של בדיחה גרוע. אבא שלי לבש חולצה לבנה מכופתרת וחליפה שחורה, אני לבשתי את הבגדים הזרוקים הרגילים שהייתי תמיד לובש. אז שאלתי אותו את אחת השאלות שהייתי יותר עסוק בהם – מה אעשה בחיים? ללא תעודת בגרות, ללא לימודים גבוהים. אני מתכוון ממה אני אתפרנס? הוא חשב מעט ואז ענה שאני יכול להיות מוביל סחורה, כזה שמוביל (או קונה) סחורה מהיבואן ומוביל (או מוכר) אותה לחנויות. זה כל מה שהוא קיווה שאני אוכל להיות, כי הוא לא חשב שאוכל לעשות יותר מזה.

הוכחתי לעצמי שאני שווה יותר מזה, למדתי בג׳ון ברייס תיכנות, התקדמתי ועכשיו יש לי אפילו חברה בע״מ בחו״ל, אני אפילו יכול לעבוד מהבית כמה חודשים בשנה ואני יכול לחיות מזה כל השנה. אבל אני פשוט לא מסוגל יותר לעבוד בעבודה הזו, אני לא מצפה מכם/ן להבין איך זה יתכן, אני שבור ברמה כזו שאני פשוט לא יכול לתאר לעצמי להתחיל לחפש חוזה חדש, לעבוד בשביל האדיוטים האלה, רק בשביל לשרוד עוד קצת. לחיות עוד יום. לא רוצה יותר.

אבל לכתוב ולספר זה ממש עוזר! אני שוקל לפתוח ערוץ יוטיוב כדי שאוכל להסביר בצורה יותר וויזואלית.

תודה שקראתם.

תגובות

השאר תגובה

יש להכניס תגובה!
נא להכניס שם