הדבר שהכי הקשה עלי ועיקב אותי מלחזור ולשתף – זה החשש משוב לקחת סיכון וליצור קשר ערכי עם בני־אדם אחרים.

הנסיון שלי עם אנשים הוא מאוד קשה, אשאיר את הפרטים של מה היה ומתי לפוסטים עתידיים ואתמקד בלאן שזה הוביל אותי.

בניגוד לסטראוטיפ השגוי על אוטיסטים כאנשים מוגבלים שלא יוצא מהם שום דבר, אנחנו התקדמנו בחיים, עברנו לחו״ל, פתחנו קריירה כמתכנתים, עבדנו בחברות גדולות ויצרנו לעצמנו עתיד.

אחד המקומות בהם עבדתי התנהל תחת סודיות מאוד כבדה; בראיון הראשון התבקשתי לחתום על כמות גדולה של מסמכי שמירת סודיות, הוסבר לי שאסור עלי לספר לאף־אחד על פעילות החברה או התוכן עליו אני מועמד לעבוד.

החברה הייתה ממוקמת במרכז לונדון, בבניין שחיצונית לא היה נראה הכי טוב, בהחלט ביחס לבניינים של חברות אחרות בהן עבדתי.

בכדי להיכנס למשרד היה צריך לעבור שתי דלתות; בדלת הראשונה היה צריך להעביר כרטיס, רק לאחר שזו הייתה ננעלת היה אפשר להקיש קוד ולהעביר את הכרטיס שוב – כדי לפתוח את הדלת השניה, תוך כדי שהכל מצולם במעגל סגור.

אז היה מתגלה משרד באיכות גבוהה הן מבחינת עיצוב והן מבחינה טכנולוגית.

אפילו שליחים לא היו רשאים להיכנס לתוך המשרד, החברה התייחסה לכל המידע כמסווג ברמה הכי גבוהה שיש.

הנהלים קבעו ששום פיסת מידע לא הולכת לפח הרגיל – הכל הולך לגריסה והשמדה, אפילו שרבוט פשוט; בסוף יום העבודה היה צריך לנעול את המחשבים בתוך לוקרים, שהיו בתוך חדר מאובטח (שהיה בתוך המשרד המאובטח).

יום אחד קיבלנו הודעה שמהיום אסור יהיה להשאיר ״מידע מסווג״ (כלומר אפילו שרבוט) על השולחן בסוף יום העבודה – הכל חייב להיות נעול בלוקר שבחדר המאובטח או מושמד.

חבר לעבודה השאיר מספר דפים על השולחן שלו, למחרת הוא קיבל שיחה לפני פיטורים; זה היה עד כדי כך חשוב להם.

אתם בטח שואלים את עצמכם מה היינו יוצרים או האם זה היה בכלל חוקי…

לא רק שזה היה לגמרי חוקי, בזמנו לא הבנתי לחלוטין למה היה צריך כזו רמה של חשאיות.

החשאיות שלהם גרמה לי לחקור עמוקות ולגלות המון על האנושות, על ״מידע״, אבטחתו, השימוש בו והכי חשוב על ערכו של מידע.

מסתבר שמידע הוא הדבר היקר ביותר שקיים, נראה שהרבה סבל בחיים שלי התאפשר בזכות מידע שהאנשים הלא נכונים ידעו עלי.

זה לא חייב להיות משהו מבייש או מיוחד כגון התרדה מינית לדוגמא (שלא עברתי), אלא הדברים הכי פשוטים כגון זה שאני חכם או שיש לי כסף או שהצלחתי לעשות משהו שאף־אחד אחר לא מצליח.

הדברים שהם ידעו עלי נתנו להם את האפשרות להשתמש בי, לגנוב אותי, לעבוד עלי או לצחוק עלי ואותו הדבר קרה לבן־זוגי לפני שנפגשנו וקורה לשנינו יחד כזוג.

אחד הצעדים שלקטנו כדי למנוע מהמצב הזה לחזור על עצמו הוא להתנהל כארגון סודי בשטח אויב – כל מגע עם אנשים אחרים נעשה תוך זהירות מרובה, תוך שימוש במספר פרוטוקולים המגבילים את כמות המידע המועבר לאדם השני, זאת מבלי שהוא ידע מכך.

זה עלול להישמע כאילו שאני פרנואיד שאף־פעם לא מדבר עם אנשים, זה לא נכון, אני מדבר, אבל אני מגביל את זה לצורך בלבד – לדוגמא אם אני קונה באופן קבוע באיזו פיצוציה והמוכר לא יודע להתנהג בצורה מקצועית והוא מתחיל לשאול אותי שאלות כגון מאיפה אני? איפה אני גר? האם אני ״האישה״ או בן־זוגי ״האישה״? או למה לא התחתנתי והבאתי ילדים (כמו כולם)? – אני אמנע מלענות על השאלה, אני לא מוכן להשתתף בשיח ירוד שכזה.

כן, כל השאלות הללו הן שאלות ששאלו אותנו והרבה, עכשיו הרבה פחות, כי אני משתדל שלא ליצור קשר ולא לענות, אני מזכיר לעצמי שאני לא חייב להם שום דבר למרות שכפו עלי לשתף וליצור ״חברים״, בעבר.

פעם הייתי עונה לשאלה, אז השאלה הייתה עוקבת עוד שאלה, לדוגמא אני עונה שאנו נשואים אחד לשני הם מייד היו שואלים עוד שאלות כגון: מה זה? איך זה? מה גם בישראל? מי ״האישה״?… זה לדבר עם קופים, קופים החושבים שאני מוזר!

מספיק ואני מעט לא ערני ובקלות יכולה להתפתח שיחה ערכית עם אדם אחר.

אני מתפלא בכל פעם מחדש מהתעניינות המרובה בי ובשיחה (ההופכת למונולוג), כי אני לאומת זאת לא נהנה מספיק מהשיחה ולפעמים אני רק רוצה ״לברוח משם״; השיחה לא גורמת לי לשום ריגוש, אנשים בקושי מצליחים לקלוט קצה ממה שאני מדבר עליו ומידי פעם מישהו אומר לי שאני גאון.

בסופו של דבר היכולת המוגבלת של אנשים לרדת לסוף דבריי מתסכלת אותי מאוד וגורמת לי לדכאון.

אני עבדתי קשה בשביל להצליח להבין אותם, אבל הם לעולם לא יוכלו להבין אותי.

זה מרגיש כמו להרצות על תורת היחסות לקבוצה של סייעות מהגן – הן מקשיבות נהדר – הן אפילו אומרות ״וואו״ מידי פעם, ההרצאה ממשיכה והיא אפילו כוללת מצגת צבעונית המושכת את העין; הסייעות יוצאות מההרצאה מאוד מורשמות, אבל הן בחיים לא יוכלו להבין את עומק התאוריה, לכל היותר יש להן רעיון על מה מדובר.

הבעיה חמורה יותר, אני ייצור מאוד תקשורתי ודברן (שוב בשונה מהסטיגמה על אוטיסטים) וכילד היה לי בלתי אפשרי לצפות שחלק מהאנשים הולכים להשתמש במידע נגדי, הסיבה לכך היא שכל יצור חי יוצא מתוך נקודת הנחה ראשונית שמי שעומד מולו הוא כמוהו.

לא רק שמאוד נדיר שאדם יגיע בעצמו להבנה שמישהו אחר חושב או מרגיש שונה ממנו, אפילו אם מסבירים לאדם שמישהו אחר חושב ומרגיש אחרת ממנו – הוא לא יוכל תאר לעצמו ״איך שונה?״ – כי אדם לא יכול לתאר לעצמו משהו שהוא מעולם לא הכיר.

כך לדוגמא אדם שפועל רק על־פי האינטרסים שלו תמיד יחשוב שגם הצד השני פועל על־פי האינטרסים שלו ולא יצליח להבחין באדם הפועל מתוך אלטרואיזם.

כך שלא יכולתי לתאר לעצמי שאנשים הם רעים והם השתמשו בי, כי אני לעולם לא הייתי מתאר לעצמי לעשות משהו כזה, לא בגלל שלא הייתי ברמה שכלית מספיק גבוהה בשביל לחשוב על משהו כזה, אלא בגלל שהייתי מפותח מספיק בשביל לראות את ההשלכות השליליות לטווח הארוך ובשביל שיהיה לי אכפת מהאדם השני – כך שלא הייתי רוצה לפגוע בו, בנוסף זה היה תמיד ברור לי שזה רק יוביל את כולנו מטה.

בתחילה, בגיל ההתבגרות, נקודת ההנחה הראשונית שלי הייתה שלכולם אכפת ממני כפי שלי אכפת מכולם, זה היה נכון רק הפוך – לכולם אכפת ממני כפי שלכולם אכפת מכולם.

ב־99% מהפעמים שבהם ביצענו עסקה, הצד השני ניסה לנצל אותנו, בין אם זה כששכרנו דירה או קנינו רכב ולפעמים היה זה אפילו צד ג׳ כמו אם עמדנו קצת בצד מדי בתור לקופה; בחברה שאנו חיים בה זה מאוד מקובל לנצל, להשתמש ולעשות כל דבר לטובת האינטרסים האישיים.

יש מי שחושב שכל זה קורה לנו כי יש לנו איזו מוגבלות ולכן אנו לא מסתדרים בחברה, אבל זה בדיוק ההפך, בגלל שיש לנו יכולות ודברים שאין לאחרים ובגלל שאנו תמיד מנסים לעשות דברים לטובת שני הצדדים, מתי שלאחרים לא אכפת והם רק מנסים לדרוס את הצד השני (אותנו) כדי להשיג כמה שיותר – אנו נשארים בין הפטיש לסדן.

אנו פעילים אונליין, אבל במקום בו אנו גרים אנו אף־אחד ואנו פועלים כדי להישאר כך; כשמתאפשר אנו יוצרים קשר בכתב עם אנשים, זה הרבה יותר נוח, פחות אישי ואפילו נשאר תיעוד כתוב…

ההחלטה לצאת לפומבי כדי להציג דעות, סיפורים וגילויים משמעותיים, דבר שמזמן רציתי לעשות, הוא מעשה גדול שדרש הרבה מחשבה.

זה עלול להשמע שאני עובר כרגע על החוקים שקבעתי לעצמי בקשר לסודיות, אבל אני ממש לא, חוק שעוברים עליו שוב ושוב מראה על מערכת שלא בנויה כהלכה.

אני בהחלט נזהר פי 10, אבל אני בהחלט לא נזהר מספיק, יחד עם זאת מה הטעם במכון סודי ביותר שלא מתקשר עם העולם, זה כבר לא סודי – זה מנותק.

החלטתי לעשות זאת, כי זה חשוב לי, זה מה שתמיד רציתי ובגלל שזה חשוב מאוד שאעשה זאת; עכשיו יותר מתמיד.

אני צריך להשריש כמה שיותר שורשים לפני הסופה הגדולה.

תגובות

  1. אני לא מדבר ולא יוצר קשר עם אף אחד ולמזלו של האוטיסט לא במקרה העולם מתפתח כך שאפשר לעשות יותר ויותר דברים בכתב ובצורה עקיפה ולא ישירה ואישית.

    אין באמת סיבה לדבר עם בני אדם ולחשוף לפניהם מידע אלא אם הם ברמה הנאותה והמתאימה לכך, ומעטים וספורים מאוד מביניהם אכן כך, משער, ומצער, שבינתיים רק אוטיסטים רואים את זה.

השאר תגובה

יש להכניס תגובה!
נא להכניס שם