פעם אמרו לי שיש דברים שאני לא יכול לתאר לעצמי. לא הסכמתי, אולי בגלל שלא יכולתי לתאר לעצמי שיש משהו שאני לא יכול לתאר לעצמי. נוכחתי לדעת (שוב) שאני טועה.

נראה שאני עסוק הרבה בלחשוב על אמא שלי ועל מה שעשת לי. בסך הכל היא הייתה אמורה להיות האדם הכי קרוב אלי, כשאומרים אל תסמוך על אף אחד – לא מתכוונים לאמא.
חבל שלכל כלל יש יוצא מהכלל, אבל למה אני תמיד היוצא מהכלל?!!

יש לי כ״כ הרבה לכתוב על אמא שלי. אני באמת לא יודע איפה להתחיל, פשוט בגלל שהייתי רוצה לספר את הכל בבת אחת, וכשאני מנסה לעשות את זה הכל פשוט נשאר אצלי בראש, כי אין דרך אפילו להגיד זכור ושמור בדיבור אחד (רש”י שמות פרק כ ז) בטח שאין אפשרות לספר סיפור שלם. מה שגורם לי תמיד להתעצבן ולכתוב כמה שהיא רעה ועד כמה שאני שונא אותה (ואת הכל וכולם) במקום להסביר ולספר סיפור כדי לתת לכל אחד/ת להרגיש בשביל עצמו/ה. דוגמא לכך היה הבלוג הקודם שפתחתי (אותו אתם לא יכולים לקרוא) משהו בלתי מובן לחלוטין, ניסיון כושל (השמדתי אותו). הפעם לא אחזור על אותה טעות.

זה הפוסט הראשון שמדבר (גם) על אמא שלי, אין סיבה מיוחדת לכך שהתחלתי מהסיפור הספציפי הזה. פשוט כשהתחלתי את הפוסט הזה כתבתי על כסף ועל כמה שאני רודף בצע, אז מצאתי את עצמי כותב את הסיפור הבא, כ-10 דקות לאחר מכן רציתי לכתוב על משהו אחר, אבל כבר כתבתי את זה. אז ערכתי את זה.

אני פשוט לא מצליח לבחור ממה להתחיל, יש לי כ״כ הרבה בחירה וקשה לי לבחור אפילו בין שתי אפשרויות.

“התחלתי לראות מה שתיארתי כ-״רוחות״, התחלתי לשמוע קולות, הרגשתי כאילו נכנסתי עמוק לתוך סרט אימה”

מישהו אולי יודע איך עושים ״השתק״ (mute) לקולות בראש שלי?
קול אחד אומר לי: ״תכתוב על ׳בלה בלה׳ ״
קול שני: ״תכתוב על ׳בלו בלו׳ ״
אני: ״יש לי רק שתי ידיים!!!״
קול שלישי: ״אם תספר את הסיפור הזה כולם יחשבו שאתה משוגע (ולא אמא שלך)״
קול רביעי עונה לשלישי: ״אבל הוא משוגע״
קול שלישי: ״תראה אותו הוא מדבר עם עצמו״
אני: ״מדבר עם עצמי? זה הרבה יותר גרוע  – פתחתם פה פורום שלם!״
קול חמישי: היי חבר׳ה מי רוצה לשחק בפלייסטיישן?״

שששש…. נשימה עמוקה…

קצת רקע עלי:
נולדתי באירופה למשפחה חילונית, בן בכור מתוך שלושה ילדים. שני הוריי אנשים משכילים לאבא שלי יש תואר שני בכלכלה ולאמא שלי יש תואר שני במשהו שקשור לבנקאות.
כשהייתי בן 9 וחצי אבא שלי עבר תאונת דרכים קשה, היה קר והיה קרח על הכביש והרכב שלו החליק לתוך קיר.
הוא היה מאושפז למשך תקופה וכשהוא יצא מהאשפוז הוא טען שאלוהים הציל אותו ממוות, הוא התחיל לטעון שהוא מדבר עם אלוהים ושאלוהים רוצה שנחזור בתשובה ונעבור לישראל.
הוריי החליטו לעזוב הכל כולל את העבודה, בית ושני רכבים כדי לעבור לגור בקראוון באחד הישובים הקהילתיים בבנימין.
הייתי בגיל 11 כשעלינו לישראל.
הוריי שכנעו אותי שהגענו למקום הכי טוב על פני האדמה, איפה שאלוהים בעצמו מטפל בילדים שלו, אני האמנתי לזה.

שקעתי בדת, גידלתי פיאות ארוכות, לא הייתי נוגע, לוחץ את היד או מדבר עם נשים או מסתכל על נשים שלא לבשו בגדים ארוכים (אפילו שמרתי נגיע מאחותי ואמא שלי, למרות שזה מותר אבל הייתי ״מחמיר״). בכל מקרה לא הכרתי בנות, זה היה אסור.
הייתי מתפלל שלוש תפילו ביום תמיד במניין (בבית הכנסת עם עוד 9 גברים לפחות), ידעתי את כל התפילות בעל-פה, כולל שבת, בשאר היום הייתי ממלמל כל מיני דיברי קודש.
תפילת העמידה שלי ערכה בין רבע שעה לשעה וחצי (ממוצע של בנאדם רגיל כ-3 דקות), כי הייתי שופך את ליבי לפני אלוהים, מבקש ומודה.
כשהגעתי לגיל 16 כולם היו אומרים שאני ״צדיק תמים״, חוץ מההורים שלי, בשבילם הייתי השטן בהתגלמותו.
כשהייתי יוצא מבית-הכנסת הייתי פוסע לאחור תוך כדי מילמול ״שמע ישראל״, מנשק את המזוזה ״מפה-לפה״ (לא עם היד – עם הפה ישירות), בתקופת התיכון נערים אחרים היו צוחקים עלי ״את הצרפתיה למזוזה תיתן אח״כ״.
בכל פעם שהייתי עובר דרך דלת הייתי מנשק את המזוזה ומלמל שמע ישראל אדוניי אלוהינו אדוניי אחד.

כשהייתי בן 16 נפתחתי לראשונה לאמא שלי. אירוע שהביא לסיום של מה שנותר מהקשר שלי איתה, שהיה מעט מאוד, ולעידן חדש לחלוטין של שנאה.
לאירוע הזה אני קורה ההתחלה, יש הרבה ״התחלות״ בחיים שלי. זו הייתה אחת ההתחלות החשובות.

מה שאף אחד לא הכיר זה את האני האמיתי, הצגתי לכולם או לפחות השתדלתי להציג אישיות מעניינת ושמחה, רוב האנשים חשבו שאני בחור שמח ועליז (הוריי חשבו שאני עצלן עם בעיות בשכל) אבל מתחת להצגה שלי הייתי בנאדם אחר, אף אחד לא הכיר אותי באמת, החברים הכי טובים לא יכלו להתחיל לתאר לעצמם מי אני.

ביום שיש בלילה (הדתיים קוראים לזה ליל שבת), אחרי הסעודה, הרבה נערים ״יוצאים״ – חבר אחד הולך לביתו של חבר אחר ואוספים עוד ועוד חברים ומסתובבים בישוב ומדברים על דא והא. בליל שבת ההוא אספתי שני חברים בני גילי (נעם ואברהם) והתיישבנו על ספסל ממול לבית שהיה בבניה והתחלנו לדבר.

השתוקקתי לספר משהו אמיתי על עצמי, מאיך שאני מרגיש, אבל פחדתי. אספתי את כל הכוחות וסיפרתי להם סוד קטן, ממש קצה הקרחון.

אני חושב שהם לא הצליחו להכיל את הסוד שלי כי שניהם היו בהלם. אז הבנתי שעשיתי משהו שלעולם לא אוכל לקחת בחזרה, הסוד שלי יצא לחופשי, כמו אש בשדי קוצים. בנוסף נעם היה ממש תחנת רדיו – לא יודע לשמור סוד.

התחיל לי התקף חרדה, התחלתי לראות מה שתיארתי כ-״רוחות״, שמעתי קולות, הרגשתי כאילו נכנסתי עמוק לתוך סרט אימה. מה שהיה לא רחוק מהמציאות.

מתוך החושך באזור הבית שהיה בבניה יכולתי לראות דמויות שחורות זזות במהירות ופונות לכיווננו. התחלתי לרעוד, זעה קרה שטפה אותי וניהיה לי עור ברווז. מאחורינו היה בד ירוק שהיה מחובר לגדר, הרוח הקרירה הניפה את הבד ובכל פעם שהרוח נשפה חזק הבד השמיע קול בום חזק ואני הייתי קם מהספספל וצועק כ״כ חזק ששני חבריי נבהלו כל פעם מחדש.

שני החברים שאלו אותי המון שאלות בקשר לסוד שסיפרתי.

״שאלתי אותה מה היא הייתה עושה אם הילד שלה היה נולד ״שונה״, היא לא ענתה, אבל עכשיו עמדתי לגלות״

אחרי כחצי שעה אברהם החליט שזה לגמרי הזמן ללכת הביתה, הבית שלו היה הקרוב ביותר, כ-50 מטר מהמקום, הבית שלי היה באמצע, כ-400 מטר משם והבית של נעם היה הרחוק ביותר, כ-600 מטר.

התחלנו ללכת. הייתי במצב נפשי ממש גרוע, לא הייתי מוכן ללכת בחושך, ״קפצתי״ וצעקתי כל הזמן, משהו הפחיד אותי בכל רגע. הייתי חייב לייווי הביתה, זה היה ברור. מיד הגענו לבית של אברהם, הוא פנה לנעם וביקש שילווה אותי לבית שלי מאחר וזה בדרך לבית שלו. נעם פצח בבכי והתחיל לצעוק ״אל תשאיר אותי לבד איתו״ ״אתה לא יכול לעשות לי את זה״.
נראה שההתקף חרדה שלי הפחיד אותו כ״כ שהוא לא היה מוכן ללכת איתי לבד 350 מטר באותו הלילה.

שניהם הובילו אותי לבית של ההורים שלי. קרוב לבית פגשנו קבוצה אחרת של חברים, הם מיד שמו לב שמשהו לא בסדר, כשהם שאלו מה קרה לי נעם החל לצעוק ולרוץ לכיוון הבית שלו.

הבית של ההורים שלי היה חשוך, שעון השבת כבר כיבה את האורות וכמובן לא יכולתי להדליק אותם, לא בשבת. החברים נאלצו ללוות אותי לתוך הבית עד חצי המדרגות לקומה השניה איפה שההורים שלי ישנים.

הם מיד התעוררו. אבא שלי לא אהב את זה שהערתי אותו והוא עזב את החדר והלך ללמוד תורה.

התיישבתי על המיטה ועשיתי צעד אחד קטן לקראת מי שאני היום ובאותו זמן את אחת הטעויות הגדולות ביותר בחיים שלי, אחת שלא יכולתי שלא לעשות. לסמוך על מי שהיה צריך להיות קרוב אלי מכל – אמא שלי.

סיפרתי לה את הדבר האסור ההוא שסיפרתי לחברים, מה שבחודשים שלאחר מכן יגרום לה להתרחק ממני יותר ויותר, עד שבגיל 18 אני אעבור תאונת דרכים והיא תשכנע אותי שאין שום צורך ללכת לבי״ח עד שזה כמעט יגרום למותי, אז היא תבוא לבקר אותי בבי״ח רק פעם אחת כדי להגיד לי ״אני כ״כ שמחה שעברת תאונה, זה אחד הדברים הטובים ביותר שקרו, זו הדרך שלך החוצה״.
אני לא חושב שמה שסיפרתי לה היה מה שגרם לה לשנוא אותי כ״כ, אני חושב שאז היא הבינה שהילד שלה שונה, שונה מספיק כדי שזה יהיה יותר מידי.

כשהייתי קטן היא סיפרה לי שהיא לא מוכנה לגדל ילד אוטיסטי או ילד עם פיגור. אז שאלתי אותה מה היא הייתה עושה אם הילד שלה היה נולד ״שונה״, היא לא ענתה, אבל עכשיו עמדתי לגלות.

היא גם סיפרה לי שיש אנשים סוטים, חולי נפש, שהם עושים משהו חמור מאוד, שאת האנשים האלה צריך להשמיד – הם מכניסים את הפין שלהם לישבן של אנשים אחרים. כילד שאלתי אותה למה הם עושים את זה? היא אמרה שהיא לא יודעת למה, שזה רע מאוד. ידעתי שאבא היה צריך להכניס את הפין שלו לאמא כדי שאני אוולד, ידעתי שזה מגעיל לעשות את זה אבל חייבים (אם רוצים ילדים) אבל לא הצלחתי להבין מדוע שמישהו ירצה להכניס את הפין שלו לתוך הישבן של מישהו אחר.

התיישבתי על המיטה הקפיצית, החדר היה חשוך, אם אני זוכר נכון היא אפילו הדליקה את נורת הלילה, מה שהכעיס מאוד את אבא שלי שהיה מאמין גדול ודתי קיצוני ביותר. אני ואמא שלי לא היינו קרובים כבר מזמן, הפעם האחרונה שאני זוכר שהיא חיבקה אותי היתה כשהייתי בן 6 או 7, לפני שהם חזרו בתשובה, לפני שהם עלו לארץ, לפני שהם עזבו את כל מה שהיה להם בחו״ל לטובת הלא נודע בישוב קטן בשטחים. לפני שאבא שלי עבר תאונה עם הרכב, לפני שאבא דיבר עם אלוהים, לפני שאלוהים דיבר עם אבא.

המיטה הקפיצית נתנה לי הרגשה מוזרה, רכה, כאילו אני שוקע לתוכה, ממש כמו מה שעמדתי לספר. אז אמרתי ״אמא, אני צריך לספר לך משהו״, משהו שאני מרגיש, ״אני קורה לזה ׳אהבת ישראל׳, זהו רגש מאוד חזק, בדיוק כמו שמתואר בתורה שצריך לאהוב את רעך כמוך, אני מרגיש את זה חזק מאוד״.
אז סיפרתי לה שאני אוהב את כולם, כל מי שסביבי (שהיו בנים בלבד). סיפרתי לה עד כמה שאהבת ישראל הזו ממלאת את כל החיים שלי, כל תפילה, כל מעשה חסד. אני ממש מרגיש ״ואהבת לרעך כמוך״ במלוא מובן המילה. אני כ״כ אוהב את הבנים האחרים שהייתי נותן את החיים שלי בשביל חלקם.

אז עצרתי לרגע בשביל לספר שיש לזה עוד, ממתי שאני קטן יש לי חלום שאני חולם רק כשאני ער, אני חולם על זה ממתי שאני זוכר את עצמי, אבל מגיל 13 זה נהיה חזק יותר, כמעט בלתי נסבל. אני חולם (בעקיץ) שיש חיות פרא כמו אריות וחיות אחרות והן בולעות נערים אחרים, הבטן שלהן נפתחת והן בולעות אותם או שזה קורה דרך הישבן. אז המשכתי ״בחלומות שלי אני חיית הפרא, אני מפלצת שבולעת דרך הבטן או הישבן את הנערים הללו, אני לא יודע למה אבל זה גורם לי להרגיש טוב. בנוסף כשאני מרגיש אהבת ישראל זה מרגיש דומה, איכשהו, אני פשוט לא מצליח להבין מה הקשר״.

אמא לא שאלה שאלות, היא רק אמרה שזו בעיה.

ממתי שהייתי קטן ידעתי שאני צריך להסתיר את זה, שאסור שאף אחד ידע לגבי זה. אהבתי לדחוף כרית או את הדובי הגדול שהיה לי לתוך המכנסיים ולתאר לעצמי שאני בולע אותו. אבל ידעתי שזה אסור, ידעתי שזה רע. לא ידעתי למה.

במוצ״ש אמא דיברה עם הרב, הרב אמר שצריך לדבר על זה עם הרב הגדול, רב היישוב. סיפרתי לרב היישוב את הכל והוא אמר שאני צריך פסיכולוג.

כך פגשתי את ד״ר יאן.

לא מזמן עשיתי חיפוש בגוגל ומצאתי פאראפיליה המתארת את מה שאני מרגיש (Vorarephilia):

The fantasy usually involves the victim being swallowed whole, […] and digestion may […] be included.[1][4][5] […] the living victim is normally swallowed whole.[1] Sometimes the consumers are human, but anthropormorphized animals, dragons, and enormous snakes also appear frequently in these fantasies.

השאר תגובה

יש להכניס תגובה!
נא להכניס שם