אני רוצה להרגיש יותר טוב, אני באמת רוצה.
אין משהו בחיים שאותו לא ניתן להשיג, עם מספיק רצון והתמדה הכל אפשרי.
אני לא מאמין בזה, אני יודע את זה.

ובכל זאת יש משהו שאני לא מצליח להשיג, לא משנה מה.

להרגיש טוב יותר.

אני פשוט לא יכול לסבול את האנושות, על כל צבעה. אנשים פשוט מחליים אותי.

אני בנסיעה עכשיו, אני לא נוהג, אל תדאגו…
אנו נוסעים בכביש בעל שני נתיבים ואיזה מטומטם בדיוק חתך אותנו בשביל להיכנס לתוך הנתיב הימני בינינו לבין הרכב שלפנינו. הוא גרם לנו ולרכב שלפנינו לשינוי במהירות בנסיעה ולסכנה. כאילו שהוא לא יכל לעקוף גם את הרכב שמלפנינו, שמלפניו הכביש ריק. הוא לא היה צריך ימינה, גם לא היה רכב מאחוריו הנוסע במהירות גבוהה (כך שהוא היה צריך להכנס מהר לנתיב הימני) הוא פשוט פתאום רצה לחזור לנתיב הימני. הוא פשוט עוד מטומטם.

בעודי כותב שורות אלה, עוד מטומטם, אותו הדבר.
אני באמת מתחיל לחשוב ש־”חברה” זו מחלה מדבקת, אחת בה לשמחתי אני לא יכול להידבק.

אם אחד עושה משהו – ניתן להיות דיי בטוחים שיהיה עוד אחד שיעשה את אותו הדבר ואיכשהו זה לרוב לא משהו טוב…

פעם הייתי בן־אדם נורא סבלני, לא היתה דרך להכעיס אותי, היום אני רק כועס כל הזמן.
אני מרגיש שכולם סביבי מטומטמים, לצערי אני גם צודק. מידי פעם הם קוראים לי “גאון”, אבל זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר, לא באמת.

קודם כל כי אני לא מרגיש גאון ושני כל כי כל החיים שלי אמרו לי שאני מפגר, התייחסו אלי כאל אחד ועכשיו אני מבין יותר ממה שהם אי פעם יוכלו להבין.

אני כועס, אני כועס מאוד, חבורה של קופים לא מפותחים התייחסו אלי כאל מוגבל – כי הם לא יכלו להבין אותי.

מה שהם לא מבינים זה שהפער ביני לבינם, רחוק יותר מהפער ביני לבין החתול שלי, עם שוני אחד, לפחות, את החתול שלי אני נורא אוהב – אותם אני לא יכול לסבול. אני לא יכול לסבול את אף אחד מהם.

גרמו לי לעבוד קשה למשך חיים שלמים כדי שאראה כמוהם, אתנהג כמוהם, אהיה מטומטם כמוהם.

נחשו מה?
הצלחתי, עכשיו הם לא מסוגלים לראות שהייתה אי פעם בעיה. הם לא מסוגלים לתאר לעצמם. אני נראה “רגיל” מידי, אם יש לי יום טוב ואני נפתח מספיק – אני הופך להיות תחנת רדיו המשמיעה את הדברים הכי מעניינים שאדם יכל לבקש והמאזינים מתפלאים למשמע אוזניהם.

זה בטח מרגיש נהדר, לא?

זה מרגיש כמו להרצות על תורת היחסות לקבוצה של סייעות מהגן – הן מקשיבות נהדר – הן אפילו אומרות ״וואו״ מידי פעם, ההרצאה ממשיכה והיא אפילו כוללת מצגת צבעונית המושכת את העין. הסיעות יוצאות מההרצאה מאוד מורשמות, אבל הן בחיים לא יוכלו להבין את העומק של התאוריה, לכל היותר יש להן רעיון על מה מדובר.

כך אני מרגיש כלפי אנשים, רק שבמקום סייעות מהגן, גיליתי שמדובר בחבורה של פראיים פרימיטיבים – מפלצות עם טפרים, המוכנות לקרוע מהאחר את הבשר רק כדי לקחת את המעט אותו הן מסוגלות להעריך – הכסף, לא משנה מה הנזק שיגרם לאחר.

הדבר הכי גרוע הוא שבדיוק כמו הנאצים הם חושבים שהם הכי טובים בעולם – הם וכאלה כמוהם, לא בגלל שלהם חכמה או יופי, לא בגלל היכולות היוצאות מהכלל שלהם – אלה פשוט בגלל ההנחה ש־״עצמי״ הוא הכי טוב שיש.

הם החליטו כך והם הרוב וזה כל מה שיש עכשיו, מפלצות נרקיסיסטיות עם טפרים חדים.

הם חושבים שכולם כמוהם, כולם מטומטמים כמוהם, רמאים כמוהם ונרקיסיסטים כמוהם. על כן ובהתאם לזאת יש לנסות לרמוס את האחר, להשמיץ ולהשמיד אותו.

״אין חדש מתחת לשמש״

אם נראה שיש מישהו שהוא תמים, שהוא טוב, מישהו שלא מתנהג כמו כולם – זהו מתחזה!
אחד שהצליח להתחזות טוב יותר מאחרים, לכן יש להפעיל יותר כוח כדי להציג את השקר.

כפי שהעו”ד ששכרתי הגיב כשאמרתי לו שאני רוצה לעשות אבחון לאוטיזם: “מה אתה רוצה, להודיע על עצמך שעל סוג של מוגבל כזה?” כאילו אני מנסה להתחזות למשהו, כי זה מה שהוא היה עושה – זה מה שכל החברים שלו היו מנסים לעשות – להתחזות.

לרמות ולשקר זה פשוט חלק שהוא לא רק בלתי נפרד מהחיים, אלא אחד ממש חשוב, כפי שאוון גאליקו (המטופל שדומה לאח המנוח של שון מהרופא הטוב), מסביר: ״לשקר זו מיומנות חברתית חשובה״.

הרופא הטוב - לשקר זה חשוב

מתי לשקר הפסיק להיות משהו פסול והפך להיות ״מיומנות חברתית״ ועוד אחת חשובה?!

נראה שהאדם אפילו אמור לשקר לעצמו. כפי שאמרה אישה מבוגרת העובדת בחנות המוכרת מגבות: “לפחות קצת אמונה [באלוהים] זה חשוב”; קצת לשקר לעצמך שיש מישהו שמנהל את הכל מלמעלה – זה חובה, אחרת לא תוכל להמשיך להתקיים. כפי שאישה אחרת אמרה לי: “אם לא הייתי משקרת לעצמי – לא הייתי עוברת את התקופה הכי קשה בחיים שלי”.

אני לא צריך לשקר לעצמי, זה עושה לי רק רע, אני גם לא יכול, אני מודע מידי להכל כדי לעשות משהו מטומטם כל־כך.

אז אני כועס.

עוד סיבה הגורמת לי לכעוס היא שיש לי המון לספר ועד שלא אכתוב על תקופות שונות בחיים, יהיה בלתי אפשרי לקורא להבין את הכאב והכעס שאני נתון בו. ניסיתי לתמצת את הסיפור, עצרתי בעמוד העשירי של התקציר כשהבנתי שלא ניתן לתאר בקיצור את הקושי של צורת חיים מורכבת החיה על כוכב אחר – אותו עדיין לא גילו; מה שהוביל אותי לכך שזה אפילו יותר קשה, כשמדובר בצורת חיים אחרת החיה על כדור־הארץ ונראת כמו כל אדם אחר.

אני לא רוצה לכעוס יותר, אני רוצה להרגיש טוב יותר

הגענו אל היעד – מסעדה ערבית באבו גוש. להגיע לפה זה “וואחד” נסיעה מהבית החדש שלנו, כשעה וחצי, אבל אנחנו אוהבים לבוא לפה, אנו מגיעים לפה מכל הארץ מאז שהכרנו את המקום הזה לפני 8 שנים.

אני חושב שהסיבה העיקרית שאני אוהב את זה פה זה בגלל השוני הגדול של האנשים שמגיעים. אחד היתרונות של המסעדה הזו הוא שהם פתוחים גם בשבת וגם מוכרים חמץ בפסח – שזה נהדר. פעם הם גם היו פתוחים 24/7 וזה היה עוד יותר טוב, במיוחד לחיות לילה שכמונו. חיות שבשבילן הלילה והיום הם חלק אחד, השבוע לא בנוי משבעה ימים ולאיזה יום היום יש רק את המשמעות שאנשים אחרים נותנים; לדוגמא בלילה יש פחות אנשים ובשבת הרוב סגור.

למרות שהמסעדה ערבית ולא כשרה יש כאן מכלול רחב של אנשים – ערבים ויהודים כאחד, אפילו יותר מיוחד אלה הלקוחות החרדים הפוקדים את המקום, אפילו בפסח, למרות שמגישים פה פיתות בשפע (כמובן שהם פיתות בפסח לא אוכלים, הם לרוב שותים תה ומעשנים נרגילה ולא, לא מדובר בשבבניקים, הזוי אני יודע).

לא, אני לא מגיע לפה בשביל הקהל הרחב והמגוון שמגיע לפה, אלה בדיוק להפך. בגלל שמגיעים לכאן כל־כך הרבה אנשים שונים אנחנו “נבלעים בקהל” – במקום כמו זה אני לא צריך להרגיש מוזר, אני לא צריך ללבוש ״רגיל״ – כי כולם נראים אחרת.

פועלים ערביים מנגבים חומוס לצד חרדי המעשן נרגילה. אנו עדיין מקבלים מבטים “חטופים” מידי פעם, אבל זה הרבה יותר טוב מלשבת במסעדה “רגילה”.

בישראל אנו לא מקבלים יותר מידי “מבטים”, לפחות לא כמה שבחו”ל. זה כאילו שהמסתכל רואה משהו שהוא לא רואה בכל יום, אני בהחלט לא יכול לגמרי להפנות לזה את האצבע – אולי זה היותינו זוג גברים או אולי השיער הארוך שלי, אבל איכשהו זה מרגיש משהו אחר, כאילו אנשים יכולים לחוש בשוני שלנו.

השירות במסעדה הזו לא הכי מהיר, מאז לפני כמה שנים הם נהיו יחסית עמוסים, לרוב צריך לבקש כמה פעמים כדי לקבל משהו (כגון מפיות או אפילו צלחת ומזלגות… ולא אף אחד לא אוכל כאן עם הידיים).

לפני שנה – כשחזרנו מחו”ל אכלנו במסעדה הזו אחרי שנים שלא היינו בארץ, החוויה לא הייתה מעולה, המקום השתנה, האוכל ירד עוד באיכות ואמרנו לעצמינו שלא נחזור יותר, אבל בפסח הזה ממש רצינו לאכול במקום “נורמלי” (מקום המוכר חמץ) – כך מצאנו את עצמינו פה, שוב.

נזכרתי למה זה כל כך טוב להגיע לפה. פה אני לא מרגיש שונה – כי כמה שהם אותו הדבר הם גם שונים, לפחות מהכלל ואחד מהשני. לפחות כשהם פה.

לרוב במסעדה הזו אנו אוכלים, מעשנים נרגילה ומשחקים בפאלפון ב־bomber friends אחד עם השני. משהו ששמתי־לב אליו זה שלאנשים אחרים זה נראה נורא מוזר. לדוגמא כשאנחנו יושבים במסעדה יוקרתית ובמקום לדבר על כוס יין, אנו פשוט משחקים בפלאפון; בחו״ל הם אפילו רואים את זה כ־”לא מנומס”.

איזו חוצפה יש להם לקבוע מה אני יכול ולא יכול לעשות בזמן החופשי שלי, כשאני משלם.

ביקשתי מספר רב של פעמים, מכל המלצרים, גחלים לנרגילה, אבל לא קיבלנו. לבסוף התעצבנתי וביקשתי גחלים באסרטיביות, משהו שפה מעולם לא עשיתי.

המלצר אמר שביקשתי רק לפני רגע והסברתי לו שביקשתי ממנו לפני רגע, אבל ביקשתי מכל האחרים המון פעמים במשך חצי השעה האחרונה.

הוא הלך והביא גחלים ואמר “בסדר, אבל אל תצעק״, לא צעקתי, אפילו לא הרמתי את הקול, אבל אני יודע למה הוא מתכוון, הוא מנסה להגיד “אל תתעצבן” כשלמעשה הדבר הנכון לעשות – הוא בדיוק ההפך ממה שהוא מבקש – כן להתעצבן.

בפעם שלאחר מכן קיבלתי את הגחלים מייד, מבלי שאבקש עשר פעמים ומבלי ש־”אצעק”. הוא פשוט מנסה לעשות לעצמו את החיים פשוטים יותר על ידי זה שהוא קורא לאסרטיביות שלי ״לצעוק״ – שזה לא מקובל וכך הוא יכול לקבל את מה שהוא רוצה – חיים קלים – כך שגם אם הוא לא עושה את העבודה שלו כמו צריך “לא יפלו עליו”.

זה לא בא לי בטבעיות, אבל אני יודע מה הוא רוצה, ומה נכון לעשות – להתעצבן – ברגע הנכון, איכשהו זה הופך את השירות לטוב בהרבה, רק צריך גם לדעת “להישמר בטעם הטוב”.

כל־כך הרבה בולשיט שצריך לפעול לפיו רק בגלל שאנשים הם קבוצה של חיות פרימיטיביות המנסות (בין השאר) לעשות את החיים שלהם כמה שיותר קלים – בלי קשר לכמה גרוע הם עושים את התפקיד שלהם.

מאיזושהי סיבה כשזה קורה פה אני לא מתעצבן כל־כך, אולי כי אני לא מצפה ליותר מידי, אולי כי אני רגיל לזה… אני באמת לא יודע למה. בארומה הם תמיד עושים טעויות בהזמנה (תמיד!) ואני תמיד מתעצבן, כל פעם מחדש, אולי כי מארומה אני מצפה ליותר.

ביקשתי גחלים שוב, וקיבלתי אותם מיד, איזה שירות מדהים, רק תתעצבן! זה מדהים איך שאנשים אומרים דבר אחד, אבל צריך לעשות לחלוטין משהו אחר.

מה שהכי מדהים אותי זה עד כמה שזה רגיל ו־”מקובל” להתעצבן, לפעמים אני אפילו לא מקבל פרצוף זועם – כאילו שזה הכי רגיל בעולם. לי זה לא רגיל, לי זה לא טבעי.

הבוקר שאחרי

בבוקר שלאחר מכן קמנו עם שלשול מטורף והיינו חולים וזה המשיך למשך כמעט שבוע. נראה שלא נגיע לשם יותר, לפחות לא לאכול.

הלקוחות שלהם מסכנים והם דורשים מחירים נמוכים יותר ויותר, אני כל הזמן רואה אותם מתווכחים עבור הנחה של 5 שקלים ומתקמצנים על ההזמנה שלהם; מה שכנראה גרם למסעדה להשתמש בחומרים זולים יותר ויותר, אני לא רוצה לתאר לעצמי מה אכלתי… בא לי להקיא… יש לי עכשיו déjà vu שכבר כתבתי משהו דומה על הפעם הקודמת שהייתי שם… מעניין איפה הפוסט ההוא…

השאר תגובה

יש להכניס תגובה!
נא להכניס שם