עבר עלי שבוע קשה, בחודש קשה, בשנה קשה בחיים מאוד קשים; לפעמים אני פשוט מקווה שלא הייתי נולד.

הבעיה היא שכבר נולדתי ועכשיו כבר סבלתי יותר מידי בשביל לוותר, כמינימום אני חייב להגשים חלום ישן – לספר על מה שקרה.

אני רוצה לעשות משהו שישאיר אותי בהיסטוריה, משהו משמעותי.

השבוע הייתי עסוק בלכתוב עד כמה שאני מרגיש אבוד ובמלחמה בלתי פוסקת בניסיון להבין את האוטיזם שבי; אם הוא בכלל משהו מפני עצמו ולא שם שנתנו לאישיות שלי.

אני לא מצליח לעשות סדר ולהפריד בין הרגשות השונים – המציפים אותי, היכולות והמגבלות שלי – כדי להצליח להבין מה זה מה אוטיזם.

זה הרג אותי – הצורך להבין את עצמי, להצליח להכניס את עצמי לתוך הגדרה – הרג אותי.

קשה לי להחליט מה לעשות עכשיו – מצד אחד אני נורא רוצה להמשיך לכתוב את המדריך – שייתן מענה להרבה שאלות הקשורות לאוטיזם, עליו אני עובד כבר מעל לשנה, מצד שני אני פשוט לא מרגיש שזה מה שאני רוצה לעשות עכשיו – למרות שאני נורא רוצה כבר לסיים אותו.

אני לא יכול להכריח את עצמי לעשות דברים שאני באמת לא רוצה לעשות, למרות שאני רוצה שהם יהיו מוכנים; מה שכמובן יוצר קונפליקט פנימי.

אפילו תוך כדי שאני כותב שורות אלו – אני כל הזמן מרגיש את הרצון לכתוב על משהו אחר.

הרבה פעמים בתחילת הכתיבה אני מרגיש מאושר – צף בעולם אחר, אבל אז אני מתחיל לשנוא את העבודה שלי, לחשוב שהיא לא טובה ולא שווה כלום ואני מתחיל לשקוע בדיכאון, מה שמאוד מקשה עלי לסיים.

החלטתי לסגור כמה טאבים בכרום (אחרת המחשב נתקע), כך מצאתי את עצמי קורא חדשות במקום לכתוב.

איכשהו התגלגלתי לקרוא על פצצות אטומיות, על הכור הגרעיני בדימונה, על היחסים המיוחדים שיש לישראל עם אמריקה – בזכותם ישראל יכולה להרשות לעצמה להחזיק בנשק גרעיני בכמויות גדולות; אני קורא על זה כבר שעות, חקרתי על זה עמוקות וזה נורא מעניין אותי.

כל כמה דקות אני מנסה להביא את עצמי לחזור לכתוב, אבל אני לא מצליח – זה טוב מידי – כמו עוגה ענקית, טעימה במיוחד, שאני לא מצליח להפסיק לאכול; מזל שלפחות ידע לא משמין.

אז קרה משהו מוזר, שמעתי את הרעש המעצבן הזה שעושה השער של השכן, אבל הפעם יכולתי להישבע שזה שונה – שזה השער שלנו.

הצצה מהירה מהחלון דרך התריס והסורגים אישר – השער סגור, מעוד מעניין אמרתי לעצמי.

זה קורה לי הרבה, אני שומע את השער המקולל של השכן ואני בטוח שזה השער שלנו…

כשגרנו באיטליה קרה מצב דומה – הדלת של השכנה השמיע חריקות חזקות בכל פעם שהיא הייתה פותחת אותה וזה היה באמת בלתי נסבל.

לילה אחד יצאנו למבצע ״דלת חורקת״ ומבלי ידיעתה של השכנה השפרצנו היטב את הצירים של הדלת שלה בשמן מיוחד, למחרת כשהיא פתחה את הדלת שלה כבר לא היו חריקות ויכולנו להנות מהשקט שלנו.

מעניין האם היא בכלל שמה־לב לכך שהדלת שלה הפסיקה לחרוק, האם היא שאלה את עצמה ״איך זה קרה?״ ולאיזו מסקנה היא הגיעה?!

על־פי הנתונים והניסיון העומד לרשותי הגעתי למסקנה שרוב הסיכויים שהיא לא שמה־לב לשינוי, אבל אם היא כן שמה־לב אליו – היא לא השקיע בו מחשבה נוספת.

כל זה מבלי ליצור איתה קשר – כמובן, שכן זה עובר על כלל מס׳ 1: יש להמנע מיצירת קשר כלשהו עם השכנים – בכל מחיר.
מעבר על חוק זה הוא אחת משתי הסיבות לריבוי מעברי הדירה בחיים שלנו.

לצערי אני לא בטוח כמה יעזור להשפריץ את השער של השכן, נראה לי שתמיד ישאר רעש מסגירת השער.

לפתע, בפעם הראשונה מאז שאנו גרים בבית הזה שמעתי דפיקות בדלת!

דפיקות חלשות אמנם, זה היה מוזר!

קמתי מהר מהספה, תוך כדי שאני מנסה להיזכר האם אני צריך להגיד ״רק רגע״ בעברית או באנגלית ואני מנסה למצוא את המכנסיים שלי.

התחלתי לחשוב מי זה כבר יכול להיות? ידעתי! אמרתי לעצמי, זה כן היה השער שלנו!

אבל מי זה?

החלטתי לצעוק מי זה? אבל לא היה מענה.

אמרתי לעצמי – הם מצאו אותי! אבל, מי מצא אותי? אולי זה המוסד או השב״כ הם עצבניים שגיליתי יותר מידי על הכור; בדיוק הצלחתי למצוא את התמונות שואנונו צילם בשנות ה-80 (לאחר יום ארוך של חיפושים).

בן־זוגי הציע שהממשלה עשתה הכל כדי להעלים את המידע הזה, אפילו מהאינטרנט! כבר השתכנעתי שזאת הסיבה שלא מצאתי את זה – כי זה לא קיים יותר באינטרנט.

באופן אירוני בסופו של דבר מצאתי את זה באתר שהכתובת שלו היא ואנונו נקודה קום (כמה קשה זה כבר יכול להיות למצוא את זה, נכון?)

ניסיתי להשתלט על הפרנויה שלי תוך כדי שאני מנסה להחדיר קצת הגיון לחושים שלי.

לא הצלחתי לתאר לעצמי מי זה כבר יכול להיות, זה לא חבר – כי אין לי כבר כאלה, זה לא שליח כי לא הזמנתי כלום, זה לא השב״כ – כי הם לא מהירים כל־כך וכי אני לא באמת מעניין אותם…

לא יודע מי זה…

ניסיתי להחליט האם פשוט לפתוח את הדלת או האם לפתוח אותה בעזרת הברזלה הזו שמונעת מהדלת להיפתח לחלוטין.

החלטתי קודם כל להסתכל מהעינית, מבט מהעינית הציג לי את הגרוע מכל – אין שם אף־אחד!

מישהו דפק בדלת, אני בטוח… זו הפעם הראשונה שזה קורה בבית הזה, באמת שאלתי את עצמי מה יקרה אם מישהו ירצה ליצור עימנו קשר, לדוגמא אם זה מתרימים או שליח?

השליח האחרון התחיל לצעוק את השם שלי מהרחוב כאילו שאנו חיים בג׳ונגל, אחד אחר הגיע כשהייתי בחצר, לרוב הם פשוט לא מצליחים למצוא את הבית כי זה מוסתר ברחוב צדדי ללא שם, בנוסף מספר הבית שלנו שייך לרחוב ראשי (כי לרחוב שלנו אין שם…), כך שהסיכוי למצוא את הבית הזה הוא קטן, מיקום מצויין להתנהל ממנו כארגון סודי.

אפילו הרכז של הדיור הנתמך שמגיע אלינו מידי פעם, לא הצליח בפעם שעברה למצוא את הבית, הוא טען שווייז הוביל אותו למקום אחר לגמרי… (זה לא נכון, אפילו בדקתי את זה שוב פעם – ווייז מוביל בדיוק לפה, הוא כנראה רשם כתובת אחרת…).

מיד התחלתי לשאול את עצמי האם מי שהגיע חיפש את הבית הספציפי הזה או שהוא אבוד.
החלטתי שזה מישהו אבוד.
שוב טעיתי.

החלטתי לפתוח את הדלת ללא המעצור, כי זה יראה מוזר מידי לצד השני ואני לא רוצה לעשות רושם ראשוני פרנואידי.

פתחתי את הדלת, בצד עמד מישהו, הוא פתח ב־״שלום, אני יורי״ – מה שכמובן לא הסביר לי מה הוא עושה בחצר שלי; אז הוא המשיך ״באתי בשביל הביוב״.

עכשיו הכל היה הגיוני – בעלי הדירה שלנו שלחו מישהו כדי לטפל בביוב, כמה חבל שאנשים אף־פעם לא מודיעים לפני שהם באים, גם נציג חברת החשמל, שהגיע לראות את המונה (שנמצא בתוך הבית) – פשוט הגיע בוקר אחד מבלי להודיע, מה שגרם לכך שלא עניתי לו כי הרבה פעמים אנו ישנים ביום במקום בלילה והפלאפון היה על שקט.

ליוויתי את יורי לביוב – שהתנהג כמו מזרקה…

להסתכל על יורי מהצד תוך כדי שהוא עובד על הביוב, גרם לי לחשוב מחדש על החיים והחזיר לי מעט את האמונה באנושות; כך יורי הפך לאובייקט (משתתף) במחקר שלי על החיה המוזרה בעולם – האדם.
שמרתי את זה לפוסט הבא המתוכנן לצאת בימים הקרובים.

נ.ב.

כתבתי את הפוסט הזה לפני כשנה, אבל מעולם לא פרסמתי אותו; כך שהתחושות והאירועים המסופרים התרחשו אז והם משקפים את איך שהרגשתי לפני כשנה, רק רציתי שתדעו.

אה ו… הביוב לא באמת היה נראה כמו מזרקה…

השאר תגובה

יש להכניס תגובה!
נא להכניס שם