התעוררתי הבוקר למשמע הדחפורים בחוץ, האזור בו אנו חיים בבניה, אני בכל בוקר מתעורר לרעש הזה, אבל הבוקר ידעתי שזה לא יום טוב.

כבר מספר ימים אני מתקשה לישון, אני מתעורר כל כ-15 דקות או פחות, אני מזיע המון למרות המאוורר המופעל ישירות עלי וקם לאחר 6 שעות שינה בלבד.

פעם אהבתי לישון, אני עדיין אוהב, חבל שבגלל הלחץ שאני נתון בו, אני לא מצליח לישון יותר מ-15 דקות ברצף, מה שהופך את החוויה לסיוט. ב-15 דקות הללו אני מספיק לחלום סיוט הקשור בעבר שלי.

שוב האנגלים!

הלילה שוב חלמתי על אנגליה והאנגלים, מסיבה שאינה ידועה לי – בחלום – אני ובן זוגי שוכרים דירה גדולה ועתיקה, בת שתי קומות – באנגליה. אמצע הלילה, אני מחליט לקום מהמיטה כדי להסתכל מסביב, בקומה התחתונה יש מיטה זוגית בעיצוב אנגלי ישן, אני שוקל לשכב על המיטה אבל אז אני מחליט שלא.

לפתע כדור מתכת של תותח בקוטר של כ-50 סנטימטר שובר את חלון הכניסה ועף לתוך התקרה, אז נופל איפה שהתכוונתי לשכב, אז כדור נוסף מגיח פנימה, הפעם הכדור בוער והוא גורם לשריפה קטנה במקום.

תותח אנגלי עתיק

אני מסתכל החוצה מהחלון השבור, קבוצה של אנשים מריעים באושר ואני נזכר שלאנגלים יש כל מיני ״חגים״ הזויים, בחג הזה הם יורים כדורי פלדה מתותחים עתיקים. במקרה כמו תמיד, הם בחרו בבית שלי.

כמות עצומה של אנשים התחילה לנהור לתוך הבית, תוך כדי שהם פולשים לשטח הפרטי שלנו, חלקם היו מכבי אש ואחרים היו פשוט אנשים שהתעניינו, אבל לא היה שום צורך בכזו כמות של אנשים כדי לכבות אש קטנה כ״כ.

בן זוגי עמד לידי, אז נזכרתי שהחתול שלנו בטח לא יכל להבין את המתרחש והוא בטח נסער ועלול לצאת החוצה (הוא אף פעם לא היה מחוץ לבית), אז התחלתי לצעוק ״מישהו ראה חתול?״

מישהו הצביע לכיוון מטה ויכולתי לראות אותו מתחת לרהיט, מנסה להמנע מהאנשים, אז ניסיתי לתפוס אותו, כי נלחצתי ופחדתי שאם אקרא לו הוא לא יבוא בגלל כל הרעש והלחץ מסביב, אבל הצלחתי לתפוס אותו רק מהפרווה, אז הרמתי אותו, ליטפתי וחיבקתי אותו, ניסיתי להרגיע אותו, רציתי לשים אותו בתיק נסיעה שלו, אבל לפני שהספקתי התעוררתי מהחלום.

הילד והעצה

שוב נרדמתי, הפעם חלמתי חלום שמאוד הרגיע אותי.
אני הולך ברחוב ואני פוגש בילד, הוא יושב בפינה היכן שאף אחד לא יכול לראות אותו, איפה שאף אחד לא הולך, הוא לבד ואין מי שיעזור לו. הוא בוכה כי יש לו בעיה אותה הוא לא יכול לפתור, הוא לא מבין את העולם בו אנו חיים, הוא לא מצליח ליצור קשר עם ילדים אחרים ולהבין למה כועסים עליו כל הזמן.

אני מתיישב לידו ומספר לו שאני כבר עברתי את זה, אז אני נותן לו מפתח דמיוני, אוסף של מידע, שיעזור לו להתמודד עם המציאות הקשה הסובבת אותו, איכן שאף אחד לא יכול להבין אותו ורק מאשימים אותו בשוני שלו.

הילד מרגיש הרבה יותר טוב והוא מחבק אותי, מה שגורם לי להרגיש שבשבילו לפחות יש סיכוי לחיים יותר בריאים.

הפינה השקטה בבניין ילדות

התמונה מתוך גוגל מפות, מילאנו, איטליה.
הפינה בה אהבתי לשבת, בעיקר לבד, כשירד גשם, לחלום שאני לבד ולפנטז שיום אחד הכל יהיה אחרת, יום אחד אני אהיה בשליטה על החיים שלי; זו הייתה הרגשה נהדרת. עד שאמא שלי הייתה מגיע וצועקת עלי שלא חזרתי הביתה, כועסת שנאלצה לצאת מהבית בגשם כדי לחפש אותי.

ניתוח החלום

כשהייתי מספר את החלומות שלי לד״ר יאן, פסיכולוג שהייתי פוגש מידי שבוע מגיל 16 עד 18, הוא היה מתחיל לנתח אותם יחד איתי.

על החלום של הילד הוא בטח היה אומר שהילד זה אני, בחלום שלי אני פוגש את עצמי כשהייתי ילד.
הבניין בו גדלתי בתור ילד במילאנו, איטליה, היה מגודר ואנו הילדים יכולנו להסתובב ולשחק חופשי בחצר, למרות שהיה אסור לנו להתקרב אל הגדר כי השכונה הייתה שכונת פשע ומישהו היה עלול לנסות לתפוס בנו מבעד לגדר.

כילד יצא לי לצפות מספר פעמים בפדופילים מעוננים מולי מבעד לגדר, אחד מהם ניסה גם לשכנע את אחת הילדות לבוא אליו או לפתוח לו את השאר, אבל אחותה ה״גדולה״ (10) שכנעה אותה שלא לעשות זאת, כשהבחור הבין שהילדה לא תתקרב אל הגדר – הוא הוציא את הזין שלו (שהיה ממש ארוך!) ו״השתין מולנו״, למשך הרבה שנים ניסיתי להבין למה הוא דווקא היה חייב להשתין שם?!

הבניין היה בנוי בצורה כזו שהוא יצר פינה, אהבתי לשבת שם במיוחד כשהיה יורד גשם ויכולתי לשבת שם לבד, טועה לעצמי מה יהיה העתיד.

הילד מהחלום יושב במקום בו אני אהבתי לשבת ובחלום ׳המפתח׳ שאני נותן לו יהיה כמו לתת עצה לעצמי לפני יותר מ-20 שנה. לתת לעצמי בגיל 8 את כל הידע והניסיון שיש לי עכשיו.

דוד

שוב נרדמתי וכאילו שהחלומות הקודמים לא הספיקו, שוב לקחתי מסע בזמן. הפעם אני שוכב במיטה של ההורים שלי במילאנו, אני לא ילד, אני בגילי הנוכחי שלי (30) וההורים שלי לא נמצאים שם. לאומת זאת בן זוגי שוכב במיטה לצידי, זה אמצע הלילה כשלפתע חבר מגיל ההתבגרות שלי פוצע לתוך החדר, דוד.

דוד עלה ארצה מהודו עם הוריו בגיל 14 או לפחות זה מה שחושבים שהיה גילו כי לא ניתנה לו תעודת לידה בהודו. הוריו שוכנעו שהם חלק משבט מנשה האבוד והוצעו לעלות לישראל ולהפוך ליהודים לכל דבר ועניין.

דוד היה אחד החברים הכי טובים שלי, אבל הוא לא היה כמוני, אף אחד לא היה כמוני, הוא לא באמת הכיר אותי, אף אחד לא הכיר אותי, ההצגה שעשיתי הסתירה אותי לחלוטין ולא נתנה מקום לראות את האני האמיתי.

יום אחד הכל התפוצץ להם בפנים, הורדתי את הכיפה, יצאתי מהארון והתחלתי מסע ארוך לגילוי האני העצמי שלי שכלל את ההבנה שבין שאר התגיות, אני גם צריך להוסיף אוטיזם, היום אני יודע שאני כל כך שונה שאני לא בטוח שאני יכול להדביק לעצמי תווית אחת שכן קשורה באיזו שהיא צורה לזרם המרכזי, אני לא גאה בזה או שונא את זה, זה פשוט מי שאני, לא מי שאני יכול לבחור להיות.

דוד תמיד קיבל אותי כמו שאני, זה לא שינה לו שאני גיי, חילוני או שונה, בשבילו החיים זה משהו מצחיק וניתן להנות מכל רגע, אני אהבתי את זה, הוא גם לא התאים בחברה ובמחשבה אחורה אני לא יודע האם היו לו עוד חברים טובים כמו שאני הייתי בשבילו.

היינו מבלים ביחד בתקופת ההתבגרות, בסופי שבוע היינו הולכים לראות סרט בקולנוע ולאכול שווארמה, דברים שלא היו מקובלים בכלל בישוב הדתי-קיצוני בו חיינו.

האמת המרה הייתה שכמה שנהנתי מהסרטים או מחברותו של דוד, ההתנהגות שלי לא הייתה אמיתית, בפנים הייתי שבור, כואב ועצוב וכמה שהצגתי שאני שמח היה לי מאוד קשה להתמודד עם זה שאני משקר בקשר לאני האמיתי שלי.

בנוסף אני לא יודע מה זה להיות חבר, במחשבה לאחור אני מבין שהקשר החברתי לכאורה שהיה לי עם החברים הכי טובים היה יותר אהבה מאשר חברות, לא בהקשר המיני, אלא כמו שאדם אוהב את החיית מחמד שלו.

עצוב לי היום שהאנשים הללו לא לוקחים חלק בחיים שלי ובאותה מידה אני לא מסוגל לתאר לעצמי את האנשים הללו סביבי, אנו שונים כ״כ והחיים הביאו אותנו למקומות שונים לחלוטין.

כדור כחול או כדור אדום?

כשהורדתי את הכיפה ידעתי שזה יהיה ממש כמו לחיות במטריקס ולבחור האם לקחת את הכדור הכחול או האדום. ידעתי שאם אבחר להמשיך לחיות בשקר יש את הסיכוי הכי גבוהה לחיים קלים, יכולתי להיות עכשיו רב מוכר ובטוח היה לי את ״הכת״ שלי, כבר היו לי כאלה, אנשים שהלכו אחראי.

חברים היו קוראים לי ה׳מניפולטור׳ וה׳מיליונר׳ כי הייתי סוחב אחראי אנשים לכיוון אותו האמנתי לנכון.

הבעיה הייתה תמיד שלאחר מכן הייתי משנה את הכיוון שלי, כי הייתי מבין שהוא לא היה נכון או מתאים בשבילי וה״מאמינים״ שלי לא ידעו מה לעשות עם עצמם.

בגיל 15 שכנעתי נער הצעיר ממני בשנה שהישיבה בה למדתי היא המקום המושלם ביותר ללמוד בו, שנה לאחר מכן עזבתי אותה כי הבנתי שהדברים לא כאלה מושלמים כפי שהאמנתי, הנער נשאר מזועזע כשהוא שאל אותי איך יכולתי לעשות לו משהו כזה ושהוא בחר בישיבה הזו בגללי, בגלל שאני שכנעתי אותו בצורה בטוחה כ״כ ועכשיו אני טוען את ההפך.

היה אלוהים

הדוגמא הכי טובה הייתה כשהייתי בן 18 וחצי, בשיא האמונה שלי, רגע לפני הנפילה הגדולה וההבנה שהכל שקר.
בחג סוכות הייתי עם אחד החברים הטובים שלי, ברוך, בסוכה שלו.

דוד של ברוך, חילוני מובהק, שהיה סביבות גיל 45 ועבד בתור מוביל עצמאי גם היה נוכח. הם היו באמצע שיחה על דת כשאני נכנסתי וברוך אמר ׳הנה הוא יכול להסביר׳ ודוד של ברוך החל להטיח בי שאלות על דת, על אלוהים, על איך העולם כביכול פועל כשאלוהים במרכזו, שאלות באמת מורכבות.

לאחר שעתיים הוא ׳הרים ידיים׳ ואמר ׳וואו׳, אז הוא הסתכל על ברוך ושאל ׳ברוך למה אתה לא יכול להסביר כמו שהוא מסביר?׳, לא רק ברוך לא יכל, אף אחד לא יכל.

שנה לאחר מכן שוב נכנסתי לסוכה של ברוך ושוב פגשתי את הדוד, אבל הפעם משהו היה שונה, שונה מאוד. היתה כיפה על ראשו של הדוד ולא היה כיפה על ראשי, הדוד מבולבל הסתכל עלי ואמר ״אתה החזרת אותי בתשובה! אתה שכנעת אותי שיש אלוהים ושהוא נתן את התורה. שנים המון אנשים ניסו לשכנע אותי! אבל אתה ענית על כל השאלות שלי ובזכותך אני עומד כאן היום! מאמין!״ אז הוא עצר לרגע, הסתכל עלי, כאילו הוא בודק אותי מרגל עד ראש ושאל אותי ״מה קרה לך?״

עניתי לו שעל כל שאלה שהייתה לו הייתה לי תשובה, לפעמים הייתה לו עוד שאלה ע״ג הראשונה – גם לה עניתי, אבל לי לאומת זאת היו ע״ג גבי השאלות הללו עוד שאלות להם גם יכולתי לענות, אבל על השאלות הללו היו שאלות אותן לא יכולתי לענות. פשוט בגלל שאין אלוהים וכמה שקשה להתמודד עם זה, זה לא הופך את זה לפחות אמיתי.

הוא נשאר דתי עד היום, אני לאומת זאת המשכתי להתפתל, להתייפח ולהתפתח כדי למצוא את האמת.
זה היה יכול להיות כ״כ יותר קל לא להסתכל לכיוון האמת, לא לקחת את גלולת האמת ועכשיו בטח יכולתי להיות מפורסם כמו אמנון יצחק או רבנים אחרים.

אני לא מצטער שלקחתי את גלולת האמת, אפילו בידיעה שזה יוביל להרבה סבל עד היום ולעוד סבל שעדיין לא סבלתי – הייתי בכל זאת בוחר באמת. פשוט לא יכולתי לחיות חיי שקר, כל החיים הייתי חושב על זה שזה לא נכון מה שקורה או לא אמיתי, לא הייתי מסוגל להתמודד עם זה, גם לא הייתי רוצה.

דוד וחברים אחרים לא מסוגלים להבין משהו שכזה, החיים שלהם פשוטים ליד הקומפלקס שלי. לקחת את גלולת האמת פירושו לראות את הדברים כפי שהם באמת, כפי שמעטים מוכנים לראות אותם – כפי שהם, בלי אמונות, בלי תקוות, רק האמת.

לצערי נאלצתי לנתק איתם כל קשר, אני לא מתגעגע לאנשים עצמם אלה לדבר הטוב הזה שהיה לנו, לאהבה שהרגשתי כלפני האנשים הללו, כי אני לא יודע מה זה חברות, אני מכיר רק אהבה.

קצת כמו כשחיית מחמד מתה והבעלים שלה מתגעגע אליה, אבל הוא בטח לא מעדיף להיות עם הגופה שלה.
הוא מתגעגע למשהו שלא יכול להיות יותר, כך גם אני.

השאר תגובה

יש להכניס תגובה!
נא להכניס שם