שלום כולם,

מזמן רציתי לכתוב שורות אלו, בפועל כבר כתבתי אותן מספר פעמים, אבל כשחיפשתי את מה שכתבתי לא יכולתי למצוא את זה. לא בגלל שזה הלך לאיבוד, אלא פשוט כי המילים שמצאתי כתובות לא הרגישו לי לנכון, זה כבר לא הרגיש לי עדכני.

ידעתי שאני חייב את זה ״fresh״. ידעתי שמהרגע שאכתוב מכתב זה עד לרגע שבו הוא יתפרסם לא יכולות לעבור שבועות, זה חייב להיות מיידי.

האמת היא שאני לא יודע האם הגיע הזמן, סביר להניח שאף פעם לא אהיה בטוח, זה מרגיש לי כאילו אף פעם לא יהיה הרגע הנכון להתחיל מחדש לפרסם את הבלוג שלי ג׳אנגל לייף.

הייתי רוצה לקרוא לזה ״להמשיך״, אבל אני פשוט לא יכול, זה מרגיש לי לא נכון. בסך הכל פרסמתי פוסטים במשך שבועיים בלבד לפני שהחיים שוב קרסו עלינו ואני קרסתי לתוך עצמי ולא הצלחתי למצוא את הכוחות לפרסם.

לכל מי שאין לא מושג על מה אני מדבר או מי זה ״אנחנו״ כתבתי הסבר קצר (ממש קצר):
ג׳אנגל לייף הוא בלוג בתפוז שאני (xFeralChild) פתחתי לפני בדיוק שנה, נכון עברה בדיוק שנה מהפרסום של הפוסט הראשון שלי. החלטתי שאם כבר אני מתחיל מחדש אעשה זאת באותו התאריך.
בבלוג פורסמו תשעה פוסטים והוא היה פעיל במשך שבועיים בלבד, הבלוג מדבר (בין השאר) על ההתמודדות שלי ושל בן זוגי עם החיים כאוטיסטים בוגרים חסרי משפחה.

במשך שנה המשכתי לכתוב, אבל לא לפרסם

המשכתי לכתוב כי זה מה שהרגיש לי לנכון, פשוט לא יכולתי להביא את עצמי לידי פרסום.

כל שבוע הייתי אומר לעצמי שזה השבוע, עכשיו אתחיל אפרסם את היצירה שלי, אבל זה לא קרה.

כך עבר שבוע ועוד שבוע ואז חודש, ועכשיו עברה שנה, ואני פשוט מרגיש נורא.

מעולם לא הפסקתי לכתוב, בטח שלא להרגיש את הכאב הנוראי שבכל יום, בכל רגע החיים או ליתר דיוק האנושות מפילה עלינו ועל כל האנשים ה־״לא רגילים״.

יש כל מיני סיבות שהביאו להפסקה הזו, הפסקה שנמשכה הרבה מעבר לתקופה בה הבלוג היה פעיל.

אפילו כתבתי מכתב תודה, שלא הספקתי לפרסם, לכם, משתתפי פורום אוטיזם בתפוז וקוראים יקרים, עבור התמיכה והכוח שנתתם לי בעוד תקופה אפלה בחיים. המילים שלכם נתנו לי את החוזק וההשראה להמשיך ברגעים הכי קשים.

כפי שכבר כתבתי – מעולם לא פרסמתי, לא יכולתי לעמוד בפחד של דחיה, לא יכולתי, ואני עדיין לא יכול, לעמוד בפחד הזה שאהיה דחוי, שוב, כפי שהיה לי ברוב חיי. הדבר שהכי מפחיד אותי הוא שמה שהיה היה, ועכשיו הפוסטים שלי כבר לא מעניינים את אף אחד, כמו העיתון של אתמול או החדשות של שבוע שעבר.

זה הוא לא הבלוג הראשון שלי, ובטח לא היצירה הראשונה, וכל קודמיה קיבלו ביקורות קשות, בעיקר בגלל שהיו פוגעניות לקורא או מוזרות ולא מובנות, מה שרק הוביל להרבה כאב, כאב שהוביל לפוסט טראומה איתה אני מתקשה להתעמת, אפילו שאני יודע שאני יכול לעשות שינוי, שאני יכול להוביל למשהו טוב.

האמת הכואבת היא שלא הפסקתי לכתוב, יש הרבה פוסטים שכתבתי ועצרתי באמצע ואפילו כאלה שכל מה שהספקתי לכתוב זה רק את הכותרת.

מה כבר יכול לקרות בשנה?

לפני כחצי שנה, במטרה לחזור לפעילות סדירה, החלטתי לעשות סדר בפוסטים ומצאתי שכתבתי כ־70 פוסטים (ועוד דברים) הכוללים בסה״כ הכל יותר מ־200 עמודים, המחכים לעריכה ופרסום. פוסטים אלה ממשיכים את הסיפור היכן שעצרתי (מתי שכמעט הפכנו להומלסים…) ואחרים מביאים מבט מעמיק על החברה, על חוסר ההגיון של האנושות, על איך אנו כאוטיסטים נפגעים קשות כתוצאה מהשיטה הקלוקלת בה החברה דוגלת ועל עוד נושאים רבים הכוללים פילוסופיה, מדעי החברה, פסיכולוגיה וכמובן על הקושי שלי עצמי לקבל את עצמי כמי שאני – אוטיסט, לא כאל מוגבל אלא כאל שונה.

אני מרגיש שאני חייב לשים סוף לפחד הזה שלא נותן לי מנוח, כי מצד אחד אני ממשיך לכתוב ומצד שני אני ממשיך לכאוב – כי אני לא מפרסם.

היצירה שלי צוברת אבק ואני מעלה עובש, כמו גבינה יקרה ששכחו אותה במקרר לזמן ארוך מידי.

שנה זה זמן ארוך, ארוך מידי

כפי שאני מתאר בפוסטים (שלא פרסמתי…) כל יום שלנו מרגיש כמו עשרה ימים וכל שנה היא כבר עשור בשבילנו, בגלל הדרך בה אנו חווים זמן וכמות הרגשות שאנו חווים והדברים שאנו יכולים להספיק בזמן שאחרים עושים משהו שבעיני נראה זעום.

אנו במקום שונה בחיים שלנו עכשיו, אין ספק שהמקום בו היינו לא סיפק לנו את האפשרות לעשות את מה שבאמת רצינו, בגלל הלחץ הנוראי שהחיים הביאו עלינו.

אני מרגיש זקן עכשיו, אני יודע שאתם לא באמת יודעים למה, כי כל מה שכבר סיפרתי הוא כטיפה בים, אבל היום יש לי את האפשרות להסתכל על הכל ממקום רחוק יותר, סטרילי יותר ולהבין שההישגים אליהם הגענו הם בהחלט בגדר לא יאומן. אני לא מדבר על פרס נובל או האוסקר, אלה פשוט זה שהצלחנו להמשיך לשרוד מבלי משפחה תומכת או חברים; עם חברה שניסתה להכחיד אותנו ועוד מבלי שנבין את זה.

האמת היא שאני צריך את זה – את הבמה הזו בה אוכל לשתף חיים שאנשים אחרים לא מכירים, מיתוסים שגויים לפיהם אנשים אחרים חיים, את הכאב, העצב, הלחץ והפחד איתם אנו חיים בכל יום.

אני צריך מקום בו אוכל לצעוק!

רק הייתי צריך למצוא את השפה הנכונה כדי שאחרים יוכלו להבין.

בשנה הזו יצא לנו לעשות הרבה מאוד ומעט מאוד באותו הזמן

הרבה מאוד כי כתבתי ועברנו הרבה ומעט מאוד כי ליד מה שיכולתי לעשות אני מרגיש אפס, כי היה לי את הזמן והיכולת לעשות כל כך הרבה יותר, אבל לא עשיתי זאת.

זה כמובן לא מאוחר מידי, וכמה שאני לא אוהב את המשפטים של האבא הדתי־קיצוני והסכיזופרני שלי – הם עדיין מוטבעים בי כמו צלקות של סיגריות שכיבו אותם על ילד – ״כל עוד הנר דולק, עדיין אפשר לתקן״ או יותר נכון – במקרה שלי – ליצור, לכתוב, להסביר.

למרות כל הכאב וכל הפעמים שהייתי בטוח שאוותר ושתיארתי לעצמי את זק״א מוצאים (או מקרצפים) את הגופות שלנו – אנו עדיין פה; כי ידעתי שהסיפור לא יספר את עצמו, הרגשות שלי לא יגלו את עצמם ורק אני יכול לעשות את מה שאני (מסתבר) עושה הכי טוב – להסביר.

עם כל הכאב והדמעות היוצאות מעיני, אני ממש רוצה להיות ענייני ולהציג כמה נקודות שקרו בשנה האחרונה, כמין הקדמה לפתיחתו מחדש של הבלוג שלי.

מה קרה עם הבלוג באמת?

תפוז כפתור מקורהיו מספר פעמים שהחלטתי לחזור ולכתוב, באחת הפעמים כשפתחתי את הבלוג בתפוז גיליתי שהמערכת החליטה לוותר על אחד הפיצ׳רים שלה – כפתור קטן בשם ״מקור״ – כפתור המאפשר לעורך הבלוג להוסיף קוד לבלוג הכולל אפשרויות עיצוב מינימליות לחלוטין, מבחינתי.

זה מה ששבר את הגב של הגמל (שכבר היה שבור וכלל ברגים ותמיכות) והוביל אותי לידי החלטה שהעתיד צריך להיות עכשיו – כלומר שהגיע הזמן לעשות את הצעד הבא – צעד אותו חשבתי נעשה רק מאוחר יותר – כשהבלוג יקבל יותר קהל – לעבור לאתר נפרד – מה שדורש מאיתנו הרבה עבודה ובאותו הזמן נותן מקום לאינסוף אפשרויות חדשות.

לאחר חשיבה מעמיקה החלטנו לבנות את האתר החדש עם וורדפרס – מאחר ויש לנו ניסיון עשיר עם המערכת (הרי אנו מתכנתים ובנינו הרבה אתרים עם וורדפרס) החלטנו לבנות ערכת נושא מעוצבת אישית, כלומר עם הקוד שלנו – מה שדורש המון עבודה.

למי שלא יודע מה זה ערכת נושא – יכול לדמות אתר לבניין ואת וורדפרס לתשתית של הבניין. ערכת הנושא היא כמו התוכנית של הבניין הכוללת את העיצוב, הארכיטקטורה, תרשימי הבניה וכדומה. ניתן לרכוש תוכנית מוכנה מראש (במקרה של וורדפרס זה יכול להיות גם בחינם) ובכך לחסוך את העיצוב, הסרטוט ובמקרה של וורדפרס גם חלק ניכר מהבניה, אבל זה אף פעם לא יהיה בדיוק מה שרצית.

לא רצינו ערכת נושא מוכנה מראש, כי זה כמו בניין משרדים סטנדרטי במרכז העיר, ואנחנו תמיד צריכים משהו מיוחד שאין – כמו בניין מתחת לאדמה באמצע המדבר, עם לבה מסביב ויורה חצים מבחוץ – מסוג הדברים שניתן למצוא במיינקראפט, אבל קצצצצת קשה למצוא להשכרה…

כך בן זוגי החל בבניה של ערכת נושא חדשה (שזה רוב האתר…), חשבנו שלאחר כחודש של עבודה אינטנסיבית נהיה מוכנים לעלות (תקופה הגיונית) רק שהקושי והדיכאון תפסו אותנו מהר מידי והבניה נעצרה.

לאחר תקופה הבנתי שזה ״לא יתקדם בקרוב״ – כך החלטתי לבנות אתר חדש עם ערכת נושא בנויה מראש, ״ביליתי״ כשבוע בניסיון למצוא ערכת נושא תואמת (כלומר יצאתי מדעתי, בכיתי וצעקתי ששום דבר לא תואם). בסופו של דבר בחרתי בערכת נושא מסויימת, שבמקרה הייתה גם בחינם (באמת!) והעתקתי את הפוסטים הישנים, שיניתי את העיצוב קצת, הוספתי עוד דברים…

הייתי כבר מוכן לפרסם מכתב דומה לזה, עד שבן זוגי הסב את תשומת ליבי לכך שהאתר שלי נראה כמו בית קברות לכלבים – בצבעי אפור־שחור מדכאים שהיה נראה אפילו גרוע יותר על מסך הפלאזמה יד השניה עליו עבדתי, בקיצור זוועה של ממש.

הבנתי שאני חייב למצוא ערכת נושא חדשה.

ערכת הנושא המושלמת

עוד זמן עבר, הסתכלתי בבלוג בתפוז ולמרבה הפלא הכפתור של ה־HTML חזר! לא ידעתי מה לעשות – האם לצחוק או רק לבכות כי ידעתי שאני לשם לא חוזר. האתר החדש נותן אינסוף אפשרויות ואין מצב שעכשיו אני מוותר!

צריך לקחת בחשבון שערכת הנושא צריכה גם להיות בנויה מקוד איכותי, להיות קלת משקל, לעבוד מהר, ועוד המון דברים… זה כמו לחפש סוס ריצה שיהיה גם מהיר, גם יפה, גם בריא וגם מתחת ל־1,000 שקל…

ממש כמו לחפש מחט בערימת שחת ללא מגלה מתכות או מגנט, אבל עוד יותר גרוע, מבלי להפנים שהמוכר שמלכתחילה מכר את הרעיון של למצוא מחט בערימת שחת היה שקרן פתולוגי – כך שבכלל אין שם מחט…

עוד זמן בלתי מוגדר עברתי בחיפוש אחר ערכת הנושא המושלמת, מה שפשוט לא קיים.

אז קרה המוזר מכל, תוך כדי שאני מחפש ערכת נושא אני מתחיל לחשוב על האתר בו אני מחפש את ערכת הנושא ועל איך שערכת הנושא שלהם נראת כזו נחמדה ועל עד כמה בטח היה קשה להם לבחור באחת.

בעודי מתאהב בערכת הנושא שלהם, אני מגיע לידי מסקנה שהאתר שלהם גם בנוי בוורדפרס, כך שאם הם יצרו לעצמם את ערכת הנושא הנחמדה הזו (והם לא מוכרים אותה) – זה אבוד.

חיפוש בגוגל גילה לי כיצד לגלות באיזו ערכת נושא הם משתמשים והפלא בפלא! לא רק שהם משתמשים בערכת נושא נפלאה עם אינסוף אפשרויות, נראה שזו גם ערכת נושא שכבר הסתכלתי עליה, באתר התדמית הם פשוט מציגים הרבה ווריאציות שלא התאימו לי, אבל מסתבר שערכת הנושא הזו מאוד דינאמית.

התקנתי אותה, עשיתי כמה (הרבה) בדיקות ובסופו של דבר בניתי את האתר החדש של ג׳אנגל לייף (גרסת בטא (לא יודע מה קרה לאלפא, כולם תמיד אומרים ״גרסת בטא״ כנראה שגרסת אלפא הייתה הגרסא הקודמת שמעולם לא ראתה אור יום (כלומר רק אנו ראינו אותה))) יאוו כמה סוגריים סוגרות… המורה שלי ביסודי (באיטליה) הייתה בטח סופר כועסת עלי עכשיו! אל דאגה גם עליה הספקתי לכתוב והרבהההההה.

את האתר החדש לא סיימתי ונשארו דברים קטנים שלא עשיתי, וזה נורא מציק לי! אבל הבנתי שאתם האנרגיה שלנו, ועכשיו אני ממש צריך אתכם, כך שהחלטתי פשוט להתחיל לפרסם למרות שזה לא 100%…

@!#%$^ מצטער על התווים הלא קשורים – זה האני הפנימי שלי שמנסה להלחם בי ולשכנע אותי לא לפרסם עד שזה יהיה כמינימום מושלם! אני מנסה להתעלם ממנו →(ಥ_ಥ)← (איפה הוא בכלל מוצא את התווים הללו?!)

זה (אמור) לתת לבן זוגי כוח לסיים את ערכת הנושא שלנו, כך שיהיה מושלם 🙂

העתקתי את כל (תשעת) הפוסטים הראשונים לאתר החדש.

עכשיו אני יכול לתת לינק לאתר החדש בו מפורסם הפוסט הראשון – אז מה בעצם גרם לי להפסיק לכתוב?

השאר תגובה

יש להכניס תגובה!
נא להכניס שם