ממתי שהייתי ילד, סביבות גיל 11, היה לי ברור שאני חייב לספר את סיפור החיים שלי, הוא הלך והסתבך מיום ליום וידעתי שאני חייב לספר את מה שקרה, את הדברים הנוראים שעברתי – למישהו בטוח איכפת.

כבר מגיל קטן שאלתי את עצמי הרבה פעמים האם יכול להיות שהאופן בו אני חווה דברים הוא שונה מזה של אנשים אחרים, הוריי ואנשים סביבי התעקשו על זה שאני מרגיש כמו כולם ושאין סיכוי שאני מרגיש אחרת, אבל אני ידעתי את האמת.

מעולם לא קניתי את השקרים שלהם.

כשהייתי קטן ולא הייתי מוכן לעשות את הדברים שאמא שלי הייתה מחייבת אותי לעשות, הייתי נכנס מתחת למיטה ומתפלל שהיא תמות, היא ולא אבא.

כל שאר הילדים בכיתה שלי תמיד פחדו מהאבות שלהם, אבל אני פחדתי מאמא.

הם לא ידעו זאת, אבל אני ידעתי, אמא שלי הייתה הרבה יותר חכמה ומסוכנת מאבא שלי, היא תעשה כל דבר כדי שכולם סביבנו יחשבו שהכל בסדר, שהכל כשורה והכי חשוב – היא תעשה הכל כדי שאני אראה רגיל.

אני מרגיש שחיכיתי מספיק זמן כדי לפתוח מחדש את הפצעים הללו, אמא, הפצעים שעשית לי, פצעים שלעולם לא יחלימו; הלוואי ומעולם לא הייתי נולד – זה מה שאני מרגיש, בגללך, אמא.

במשך השנים חשתי את הצורך לספר את הסיפור, רציתי סיפור טוב ואין סיפור טוב כמו אחד שמדמם, כמו חתיכת בשר שלא הכינו אותה כמו שצריך הממשיכה לדמם בצלחת כמו פצע פתוח.

אמא, זו היא המתנה שלי אלייך, אני מקווה שהיא תעשה לך כמה שיותר כאב, למעשה אני מקווה שהכאב יהיה כל־כך בלתי נסבל שלעולם לא תצליחי להתגבר עליו.

לצערי הרב זה לא הולך לקרות, אני לא מאמין שאת יכולה להרגיש רגשות, אמא, לדעתי את פסיכופטית, אני לא יודע האם כך נולדת, פיזיולוגית זה לא מתאפשר, כי אני יודע שאהבת אותי, אהבת אותי כשעוד חשבת שאפשר לתקן אותי, לפני שגילית שלעולם לא אשתנה, שלעולם לא אהיה הילד הרגיל שתמיד רצית, לעולם אהיה ״אחר״.

את גם לא באמת ״רגילה״, אמא, אבל את בהחלט עושה הכל כדי להראות כזו, כדי להתאים בחברה החולה שבחרת לעצמך, נראה לך שאת רגילה, אבל את מפלצת, אמא, ואני הבטחתי לילד שהייתי שאספר זאת לכולם.

הילד שפעם אהב, הילד שרצה לטובת האחר, הילד שהרגת, אמא, בנסיון שלך להפוך אותי לרגיל – לזומבי רגיל, וכשהפנמת שלעולם לא אהיה רגיל עשית את מה שאת עושה הכי טוב – פתחת במלחמה פסיכולוגית נגדי כדי להצליח לפצח אותי וכשגם זה לא עבד לך, עשית הכל כדי שאאבד רצון לחיות או שאתפגר.

כשסוף־סוף גדלתי מספיק – פחדת ממני, אמא, פחדת שאהיה איתך לבד באותו הבית, פחדת שאהיה אלים כלפיך כפי שהיית כלפי, אבל אני לא כמוך, אמא – אני שונה ואני הכי גאה בכך; לעולם לא אהיה כמוך.

יש לי את הנשק האולטימטיבי, האחד והיחיד שבאמת מפחיד אותך, אמא, וזה לא אלימות פסיכולוגית או פיסית כפי שהפעלת נגדי, אלא האמת – מה שאת באמת פוחדת ממנו – שכולם ידעו מה עשית לי, מי את באמת, כי לא רק נטשת ילד עם אוטיזם, לא רק השתמשת במניפולציות מורכבות כדי להפוך אותי לעבד שלך, כשגילית שכל זה לא עובד יותר, חיפשת איך להרוג אותי ומצאת הזדמנות – אחת כזו שאף־אחד לא יאשים אותך בה – אחרי שנדרסתי בגיל 17 על ידי ידידה שלך – שכנעת אותי שאין צורך להגיע לבית־חולים, נשארתי בבית ימים ולא נתת לאבא להסיע אותי לבית־החולים.

היה זה אחד החברים היחידים שהיו לי שהחליט שזה ״מוזר״ שהרגל שלי התנפחה מכף־הרגל ועד הברך ושהיא שינתה צבע לצבע כחול־סגול מאוד כהה, כי הפציעה שלי הזדהמה. כמעט מתתי מספסיס (זיהום בדם), אבל אחרי חודש בבית חולים הצליחו להציל אותי, אמא.

אני לא אשכח את היום היחיד בו הגעת לבית־החולים שערי־צדק (איפה שהייתי מאושפז), היינו לבד, התקרבת למיטה שלי ולא התביישת לספר לי כמה שאת שמחה שעברתי תאונה, כמה שאת שמחה שאני ״בדרך החוצה״, אני יודע היום שניסית לרצוח אותי אמא, עשית את מה שאת עושה הכי טוב – מניפולציות – אז הייתי ילד נאיבי מידי בשביל להבין את עומק הרוע שלך, אמא, אבל היום ראיתי עולם ופגשתי עוד אנשים כמוך, אנשים שעושים כאילו שאכפת להם כשבפועל הם לא יכולים להיות פחות אכפתיים – כי פשוט לא אכפת להם בכלל.

הגיע הזמן, אמא, שנינו יודעים את זה, את מפלצת ואני אספר לכולם את האמת.

הילד שגידלת רצה לספר את הסיפור, כל־כך רציתי שיהיה לי סיפור מדהים לספר, אחד נורא, כי כבר בגיל 12 – שנה אחרי שחזרת בתשובה יחד עם אבא ועשינו עליה ממילאנו ל־״שטחים״ היה לי סיפור נורא, אז הרגשתי שעוד קצת טוויסט יעשה לו טוב, אבל מה שעשית לי עבר כל גבול, אף ילד לא צריך לעבור את הכאב שאני עברתי, אמא, יש לך מזל שאנו חיים במאה שאנו חיים בה כי אני בטוח שכשאני אסיים לספר את הסיפור, רבים ישמחו להעלות אותך על כבשן אש השמימה, אבל אני, אמא, לא רוצה בכך, אני רק רוצה שכולם ידעו – כי מגיע להם לדעת מי את באמת.

מזמן כבר הפסקתי לרצות שיהיה לי סיפור מטורף, מדהים לספר, כי כבר בגיל 12 הוא היה לי כזה והוא היה מספיק, מה שקרה אחר־כך הוה כאב מטורף אותו כבר לא הייתי צריך, הסיפור היה מספק מספיק, הכאב שלי מהנקודה ההיא ועד היום הוא כאב ללא מטרה, אני לא רוצה לכאוב יותר, אבל זה לא מפסיק, אמא!

את יודעת מה הכי מפחיד אותי, אמא?

אני מפחד שאספר את שהיה ומישהו יצודד איתך, ואני יודע שיהיה מישהו כזה, אנשים חולים כמוך המאשימים ילדה שנאנסה בהיותה ״חשופה מידי״ במקום להאשים את האנס.

מזמן רציתי לספר את מה שהיה, זה הוא לא הניסיון הראשון להתחיל לספר, זה הוא אינו סיפור קצר אותו אני יכול לספר בפוסט אחד, לא נאנסתי וההורים שלי לא היו שתיינים, אבל הם בהחלט איבדו את דרך הישר, אם הם בכלל אי־פעם היו עליה.

אני מתקשה להחליט מאיפה להתחיל, אני לא מצליח ליצור תקציר של הדברים, אני מרגיש שצריך הקדמה שתוכל לתת רקע, רקע שיסביר איך הכל התחיל והכי חשוב, למה.

מאז כתיבת שורות אלו עברה כמעט שנה, בסופו של דבר כרגע מתרחש משבר מספיק גדול (התחלתי לכתוב על־כך בפוסטים הקודמים) שהביא אותי להתחיל לספר את הכל – כי אין דרך ״טובה״ לספר משהו כזה.

השאר תגובה

יש להכניס תגובה!
נא להכניס שם