מכירים את הצורך הזה להפסיק הכל ולעצור כדי להרהר על החיים?

את השנתיים וקצת האחרונות העברתי בעיקר במקום בו אני מתגורר כרגע, בבית קטן באחד הישובים הנידחים בנגב (יחד עם בן־זוגי והחתול שלנו). כמעט שלא יצאנו מהבית, השקעתי ימים כלילות בדבר אחד – להרהר על החיים, לחשוב איך הגענו למצב הנוכחי? – איך הפכתי לעני מרוד, עם חובות עצומים; ביום־ההולדת ה־30 שלי הכי הזדהיתי עם פנסיונרים, הרגשתי זקן כמו אדם בן מאה, עם ניסיון של מישהו מבוגר עוד יותר…

בנוסף לקצבת הביטוח־הלאומי של בן־זוגי התחלנו לקבל גם חבילות אוכל וכסף (לאוכל) מהמדינה, קיבלנו סיוע לאוטיסטים שהיה מותאם לאנשים עם פיגור; הנעליים שלנו מלאות חורים, שלא נדבר על המכנסיים (הכמעט יחידים) שלי שהם כל־כך מלאי חורים ותפירות שאני מתבייש לצאת איתם לרחוב, אפילו במקום העני שבו אנו מתגוררים…

כשהגענו לפה, לפני קצת מעל לשנתיים, היינו מרוסקים לחלוטין; בן־זוגי מצא לנו עבודה – חצי משרה, מהבית, בעסק מקומי קטן. אחרי הראיון המנכ״ל אמר כדרך־אגב שהוא הולך לקנות פלאפל והוא שאל אותנו האם גם אנחנו רוצים מנה; אין באמת דרך להסביר כמה שרציתי מנת פלאפל…

במשך חצי־השנה שלפני־כן אכלנו בעיקר אטריות – בכל הארוחות.

לקנות בסופר, לבשל, לשטוף כלים או לנקות את הבית הם דברים קשים (נפשית) עבורינו, אנו פשוט לא בנויים לזה. אם אני עוסק ארוכות בדברים הללו – המוח שלי מטגן את עצמו, מאחר שהדברים הללו לא מעסיקים אותי בכלל ובנוסף אני שונא לעשות אותם ברמה שאני לא יכול לתאר במילים ובאותו הזמן גם אין תעסוקה למוח – הפעילות המוחית מתרכזת במחשבות והרהורים ומגיעה לרמות מטורפות עד שאני ״משתגע״ (סוג של)…

יותר קל (וזול) לאכול מנה־חמה.

כך שבאותו הרגע ״מנת־פלאפל״ נשמעה כל־כך טוב, כמו חלום מתוק, ארוחת מלכים, הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי באותו היום; הייתי כל־כך רעב… אבל מאחר שהייתי במצב ממש קשה, נפשית וכלכלית, לא הייתי אפילו מסוגל להתמודד עם לנסות להבין האם אצטרך לשלם לו בחזרה או שהוא מזמין…? מה יקרה אם כשהוא יחזור הוא יגיד משהו בסגנון של ״זה עשרה שקלים״? לא היה לי את הכוח הנפשי למצוא תירוץ מתאים ללמה אני לא יכול לשלם לו, בטח שלא הייתי מסוגל להסביר; פשוט סירבתי בנימוס.

רק שנה לפני־כן גרנו במרכז לונדון, שילמנו על דירת שני חדרים כ־9,000 שקל, עבדתי בעבור מספר חברות בין־לאומיות כמנהל של צוות מתכנתים ואיש קשר ראשי, הייתי רגיל לשלם במסעדות 500 שקל עבור ארוחה, גם פעמיים ביום.

היום זה נשמע לי ״וואו״, אבל באותו הזמן זה היה כלום, הייתי בדיכאון עמוק ומטורף לחלוטין.

יום אחד הגיע אלי הביתה טכנאי אינטרנט ובשלב מסויים הוא שאל אותי האם אפשר כוס מים, הוא היה בחור נחמד, בערך בגילי, שאלתי אותו האם הוא מעדיף בקבוק מים מינרלים קטן או פחית קולה, הוא אמר שאין צורך ושכוס מים מהברז תספיק, מסרתי לו בקבוק מים מינרלים קטן ועניתי לו שהוא בכיף יכול לקחת את זה איתו, שאני רגיל לזה כי בעבודה (אז בגוגל) מוגשים בקבוקי מים כאלה ופחיות קולה באופן חופשי ורציתי את אותה האיכות גם בבית.

הוא ממש נדהם, יכולתי לראות את זה על הפנים שלו, בשבילו אני הייתי עשיר בצורה שהוא לא יכל לתאר לעצמו; הסברתי לו כמה שכל העושר הזה לא קנה לי אושר, אבל לא התעמקתי בלהסביר לו את חומרת הדיכאון בו אני שרוע.

ליפול מעושר שכזה לעוני שכזה הוא בלתי ניתן לתיאור; אנשים עליהם סמכנו כשחזרנו לישראל הביאו אותנו למצב הזה (ביניהם גם אימו של בן־זוגי) – סיפור ארוך ומורכב (כמו כל החיים שלנו) אותו אספר עם הזמן…

השאר תגובה

יש להכניס תגובה!
נא להכניס שם