נכנסתי דרך הדלת הראשית ישירות לסלון – המשפחה כולה ישבה סביב השולחן לאכול צהריים, ניסיתי להסדיר את הנשימה שלי, אבל לא הצלחתי, הסתכלתי לכיוון מטה ורק אז הבנתי שאני מתפרק, בגדיי קרועים, אני מכוסה בדם, הפנים והבגדים שלבשתי היו מלאים לכלוך ואדמה, חלקים של קוצים היו עדיין מחוברים לבגדים וכמה מתחת לעור, הלב שלי עדיין דפק בחוזקה, זיעה קרה ובוץ כיסו את כולי – ידעתי שיכולתי לא לחזור בחיים – כלומר לא לחזור בכלל, ובכל זאת הנה אני – עמדתי מול כל המשפחה שלי אחרי אחד הרגעים היותר מפחידים בחיים שלי; באותו הזמן לא ידעתי שיהיו עוד הרבה כאלה – רגעים מפחידים.

הוריי הרימו את המבט מהצלחת, אימי הסתכלה עלי לרגע ואז חזרה אל הצלחת כאילו לא היה שום דבר מיוחד, כאילו היה זה סתם עוד יום רגיל.

אבי עשה את אותו הדבר ואז חזר להסתכל לתוך הספר ה־״קדוש״ ממנו היה באמצע ללמוד, אחותי הסתכלה על שניהם וכאילו שהייתה חייבת להעתיק מהם והיא פשוט חזרה לאכול, כאילו כלום.

עמדתי מולם עדיין נוטף דם, מנסה להירגע, אז אמא פנתה אלי ״ניקית את הנעליים בכניסה?״

לא באמת הייתי בשוק, ידעתי שיהיה לה אכפת יותר מזה שהבית עלול להתלכלך מעט מאשר מאיך שאני מרגיש או ממה שקרה לי.

מצד אחד אני חושב שאם לא הייתי חוזר בחיים – היא הייתה כועסת שהיא צריכה לשלם עבור ההלוויה, אבל במחשבה שניה אני חושב שהיא הייתה משלמת בשמחה, היא גם הייתה בוכה והרבה כדי שכולם יחשבו שכואב לה, כדי שיחשבו שהיא אוהבת אותי, כי כך צריך, כך זה ״רגיל״; אבל כשאין קהל היא לא צריכה לעשות הצגות – היא יכולה להיות בדיוק מי שהיא באמת.

״לא״ עניתי, תוך כדי שאני מנסה להסדיר את הנשימה.

״אז תחזור לבחוץ לנקות אותם״ היא ציוותה, ידעתי שאני חייב לעשות את שנאמר לי או שיהיו לי צרות הרבה יותר גדולות.

פתחתי את הדלת והשארתי אותה פתוחה תוך כדי שניקיתי את הנעליים, אבא מייד התלונן שקַר לו.

סיימתי לנקות ונעמדתי מולם, רציתי שהם יגידו משהו, שהם התעניינו במה שקרה לי.

״מה קרה לך?״ שאל אחי הקטן שהיה אז רק בן 7, עניתי לו שהייתי בהפגנה.

אסור היה לי לדבר עם אחי, הוריי פחדו שאני אשפיע עליו לרעה (כי לא הייתי מתנהג כפי רצונם והציונים שלי לא עמדו בציפיות שלהם, זה שהשתתפתי הרגע בהפגנה לא חוקית – זה היה מבחינתם ״פעילות חברתית״ – וכל פעילות כזו הייתה חובה ״בשביל שאפתח את היכולות החברתיות שלי״), לכן עניתי בתשובה קצרה והמומה שלא מסבירה למה זה נראה כאילו יצאתי ממלחמה.

אימי הרימה את הראש לרגע ואחותי שאלה ״ההפגנה בכניסה לישוב?״ עניתי שכן, היא עשתה ״אה״ וחזרה לאכול את הסלט שהיה ללא שמן, תיבול או מלח.

״אנו גם היינו שם״ היא הוסיפה, כאילו היה זה הדבר הכי רגיל בעולם וכאילו היה זה רגיל חלוטין שאני מכוסה בדם, בוץ ולכלוך, אני מתאר לעצמי שלא היה להם את מה שהיה לי, אבל נראה שלא ממש היה אכפת להם.

המשכתי לעמוד שם, עד שהבנתי שהם לא מתכוונים להגיד שום דבר אחר, הם לא עומדים להתעניין במצבי או במה שקרה לי.

הלכתי לחדר שלי שהיה ממוקם בקומה השניה, סגרתי את הדלת, התיישבתי על הרצפה והתחלתי לחשוב על האירועים שרק קרו.

הפגנה ״לא אלימה״

הכל התחיל בבוקר כשהודיעו על הפגנה בכניסה לישוב, אני לא זוכר מה הייתה מטרת ההפגנה או האם ידעתי מלכתחילה בעבור מה היא הייתה, הוריי חייבו אותי לעשות חברים ולעסוק בכל תוכנית חברתית אפשרית ומאחר וכל שאר הנערים הלכו להפגנה הזו – גם אני הייתי חייב ללכת איתם.

המון אנשים, נשים וילדים עמדו בקצה הישוב, מאוד קרוב לרמאללה היו שם את המורים והרבנים שלי מבית־הספר, הורים של הרבה ילדים וכמובן הרבה ילדים כמוני; הרבה מהם היו עם נשק, ידעתי שלהיות איפה שהיינו זה ממש מסוכן, חשבתי שבכל רגע מחבל עלול לפתוח עלינו באש.

נורא פחדתי, אבל כולם עמדו שם, הם צעקו והרימו שלטים.

ג׳יפ קטן של צה״ל וכמה חיילים עמדו שם, לא הייתי בטוח האם הם שם כדי לשמור עלינו או כדי לעצור אותנו מלהפגין, אני גם לא בטוח מה הם כבר יכלו לעשות.

שמעתי שמועות על כך שיש תכנונים ללכת ברגל לכיוון רמאללה כדי ״להראות להם שזו הארץ שלנו״, שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, כפי שהרבנים מבית־הספר המשיכו להגיד שוב ושוב.

שאלתי חברים ״מה זאת אומרת ללכת ברגל לכיוון רמאללה?!״ שמעתי דברים נוראים על המקום הזה, היה זה בדיוק באמצע האינטיפדה השניה, התמונות של הלינץ׳ שהתרחש שם היו בכל מקום – הידיים המגועלות בדם של המחבל צועק בשמחה מחלון תחנת המשטרה ברמאללה.

שאלתי הרבה שאלות, אבל לא ניתן היה לקבל תשובה ברורה מאנשים – הם היו עונים משהו לא ברור או מנסים להיפטר ממני – כאילו שהייתי צריך להבין מעצמי ולא לשאול, אבל לא הבנתי ואני לא יכול לדעת משהו שאני לא יודע אם לא מסבירים לי אותו, זה כאילו לכולם שם היה רקע רחב על הנושא – רקע שרק לי לא היה.

בכל ליל שבת כל הילדים בשכבה שלי היו נפגשים ואחת השיחות היותר מדוברות הייתה על כמה שזה טוב למות בפיגוע – איזה כבוד גדול מקבלים ואיך שאז כולם אוהבים אותך, איך שאתה הופך להיות ״קדוש״, אחד הילדים היה מדבר הרבה על כמה שזה ״מיותר״ למות בתאונת דרכים, לדוגמא, כפי שקרה למורה שלנו בכיתה ו׳, כמה שזה ״בזבוז״ ו־״חבל״ והוא היה מדבר על עד כמה שהוא היה רוצה למות ״קדוש״.

לפתע נשמע קריאה ואנשים התחילו להתקדם לתוך רמאללה, אל תוך שטח A – שטח בשליטת הרשות הפלסטינית.

גברים מזוקנים, ילדים עם פאות ארוכות, אפילו יותר משלי, וכל ה־״חברים״ שלי מבית הספר התחילו ללכת לכיוון רמאללה; לפני שהצלחתי להבין את המתרחש ותוך כדי שאני מנסה להבין מדוע אנו עושים זאת – כבר היינו עמוק ״בשטח אויב״, אם כי היה ברור לי למה – הוסבר לי מספר רב של פעמים – זו ארצנו ואנו פשוט ״הולכים בה״.

תוך כדי אני מנסה להבין האם זה ״לא מסוכן״ והתשובות שאני מקבל זה רק ״בטח שלא״ ו־״יש נשק״ – אני מוצא את עצמי בליבו של שום מקום, סביר להניח שהייתי בכפר ליד רמאללה, אם כי היה קשה לקרוא למקום הזה ממש ״כפר״.

לא היו כבישים והבתים היו מפוזרים באופן שנראה אקראי, בתים יפים, אפילו בניינים קטנים, אבל לא היו כבישים ביניהם, בקושי דרכי עפר.

הבתים נראו ריקים, הרבה פעמים החלונות היו חסרים, ״האם זו הבניה הערבית הלא חוקית הכל־כך מדוברת?!״ שאלתי את עצמי.

הסתכלתי על הרצפה, בפעם הראשונה בחיים שלי הייתי במקום המיוחד, המפחיד והמסוכן הזה שנקרא ״פלסטין״, מקום בו חשבתי שכף־רגלי לעולם לא תדרוך.

הייתה זו אדמה רכה, אדמה שונה, עליה מעולם לא דרכתי, ישר בירכתי ״המחזיר גבול לאלמנה״, תוך שאני רועד מפחד ומסתכל סביבי, כולם המשיכו ללכת כאילו שום דבר מיוחד לא קרה, כמו זומבים הממשיכים קדימה, פשוט לא הייתי בטוח לאן.

רעדתי מפחד, המילים לא יצאו לי מהפה, רציתי לשאול ״לאן?״, ״לאן אנו הולכים?״.

האדם היחיד עם נשק היה הרב מבית־הספר, נורא פחדתי, אני בשוק שלא עשיתי במכנסיים.

הבנתי שאני רוצה לברוח מפה, ״אני רוצה לחזור״ צעקתי לחבר, אבל הוא התחיל לצעוק עלי יחד עם אחרים שאי אפשר לחזור, שזה מסוכן מידי, שאני איתם ואני חייב להמשיך איתם.

הרגשתי נורא, זיעה קרה המשיכה לרדת עלי, הסתכלתי אחורה ולא יכולתי לראות את הישוב יותר, גם לא יכולתי להבין לאן פנינו מועדות, ניסיתי שוב להגיד שאני רוצה לחזור, אבל המורים מבית־הספר לא נתנו לי לחזור.

התחלתי למלמל ״שמע ישראל״ בדמעות ולבקש עזרה מאותו האלוהים הדמיוני שאמור לטפל בהכל, למרות שאף־פעם אי אפשר להיות בטוח כיצד הוא עוזר בדיוק.

הילדים האחרים לא הבינו למה אני מתבכיין, זה כנראה היה ״עוד יום רגיל בשטחים״; בשבילם אולי, אבל לא בשבילי.

מעולם לא ראיתי משהו כזה ובטח שמעולם לא עלה בדעתי להשתתף במשהו כזה.

התחלתי לחשוב על איך זה יגמר ועל מה אני אעשה כשהגרוע מכל יקרה, זה היה נראה שאני היחיד שיכול לחשוב בהגיון, היחיד שרואה את הבעיה, את הסכנה, היחיד שחש את הפחד.

המשכנו להתקדם, עברנו ממש צמוד לבית וכשעברתי את הפינה של הבית – חשכו עיניי, מולי, ממש קרוב אלי עמדה אישה וילד קטן, הם היו לבושים בבגדים פשוטים, לידם הייתה עז, הם כולם הסתכלו עלינו, כאילו היינו איזה מופע מוזר, זה היה נראה שהם לא פחדו – הם פשוט עמדו שם והסתכלו, זה היה נורא מוזר.

חשבתי לעצמי האם אני האדם היחיד שפוחד מכל זה, האם אנו לא במלחמה? למה הם לא נכנסים לתוך הבית לפחות, הם לא מודאגים?! ולמה הם לא יורים עלינו או לפחות זורקים אבנים ובקבוקי תבערה כרגיל?!

התחלתי לרעוד מפחד, הבטן שלי התחילה לכאוב בטירוף, הרגשתי חלחלה והייתי בטוח שאני עומד להתעלף.

לפתע כמה ״רחובות״ במורד הגבעה הגיח משום מקום ג׳יפ של צהל, המורים והרבנים התחילו לצעוק ״לא להתנגד״, תוך כדי שהם המשיכו להתקדם.

זה היה מקום הררי והמעבר בין הדרכים היה מדרון תלול עטור בקוצים מכל הסוגים.

לפני שהצלחתי להבין מה קורה שמעתי רעשים מאחוריי וראיתי חייל מנסה לתפוס אותי, ״למה דווקא אותי?״ אני שואל את עצמי היום, ובמיוחד ״למה בצורה הזו?״.

מתוך סוג של אינסטינקט התחלתי לרוץ, נפלתי במדרון והתגלגלתי כל הדרך למטה, תוך כדי שאני שומע את הרב צועק את השם שלי ו־״לא להתנגד״, ״לא להתנגד לֶמה?״ שאלתי את עצמי.

נחתתי על השביל התחתון וניסיתי לרוץ, אבל חייל אחר תפס אותי וזרק אותי לתוך החלק האחורי של ג׳יפ צה״לי היכן שהיה עוד אחד מ־״חבריי״.

״למה התנגדת?!״ הוא מייד הטיח בי, ״אמרו לך לא להתנגד!״.

אז החייל שאל אותי למה ניסיתי לברוח, לא עניתי, בכל מקרה לימדו אותי לא לענות ולא למסור מידע.

שאלתי את עצמי מה יהיה עכשיו? האם יעצרו אותנו? האם יקחו אותנו לחקירה?

שמעתי על חקירות שב״כ ממש קשות, על מעצרים מנהליים…

נורא פחדתי, תוך כדי שהג׳יפ הצה״לי התחיל לנסוע אמרתי לעצמי שלאן שזה לא יהיה שהם לוקחים אותנו – זה יהיה רחוק מכאן ורחוק מכאן – זה טוב, אני רק רוצה להיעלם מהמקום המפחיד והמסוכן הזה; לקחתי נשימה עמוקה תוך כדי שהג׳יפ קיפץ על הדרך הלא סלולה.

לתדהמתי החיילים הורידו אותנו בכניסה לישוב, היכן שההפגנה הזו החלה, כמעט לא היה שם אף־אחד, אחד הנערים ניסה לרוץ בחזרה, אבל החיילים מנעו ממנו.

נאלצתי ללכת דרך ארוכה הביתה – כי הבית של הוריי נמצא בצד השני של היישוב.

אני הולך ואני רועד, הבגדים שלי קרועים וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה האם אני יכול להכנס לבית כפי שאני, האם אימי תכעס עלי שאני מלכלך את הבית?

2 תגובות

  1. תודה על השיתופים האישיים בכתבות האחרונות שלך!

    גם הוריי התנהגו באופן דומה מבחינת הזנחה ואפטיות, חוסר עניין במה שעובר על ילדם, ותמיכה בכל הצדדים שהם רק נגדי. והם לא היו חרדים מהימין הקיצוני, חילונים בורגנים “רגילים” שחושבים שהם טובים מאחרים, ויונקים את ערכיהם החברתיים והמוסריים מן המוכתב בטלויזיה (גם בהיסח הדעת, ודעתם מוסחת לרוב על ידי שטויות).
    נראה לי שבכל מקום ובכל בית בחברה שלנו יכולות להתפתח מפלצות אגו-צנטריות ואגואיסטיות שיעשו הכל כדי להגדיל את כבודם ומעמדם האישי על חשבון החלש, גם בתוך המשפחה! והכי מפחיד, זה שהם לא שמים לב לזה, זאת אומרת זה מקובל עליהם, הם מקבלים את החלק הזה שבהם בשמחה, וזו תופעה חברתית מדאיגה שמחמירה עם השנים ולדעתי היא חוצה מגזרים.
    לא נראה לי שיש הרבה הבדל אם אבא של מישהו שקוע בספר קודש ומתעלם מצרכי ילדו, או אם הוא שקוע בטלויזיה, ב”חדשות” או בכל דבר אחר שנראה לו יותר חשוב מאהבה ותשומת לב לילדו שלו.
    (בטוח שיש הבדל בזה שהילד של הדתי המתעלל ישנא את הדת, והילד של החילוני, ישנא את הטלויזיה או משהו אחר. כל אחד מנסה להתרחק ממה שנראה לו כאותו ה-גורם, לכאורה, שהפך את הוריו למפלצות).
    השילוב של הזנחה, כוחניות, הצדקה אישית וזילזול בילד קיים בהרבה בתים, ובצער רב אני כותב, שבהרבה מקרים, האדם שמתנהג בצורה נוראית, אפילו לא מרגיש על בשרו שזוהי התנהגות רעה שיש לגנותה.
    כפי שניתן להבין זה אפילו לא קשור לאלוהים בשום צורה, כי איזו צורה יש לו בפני עצמו אם כל דתי בכל דת ובכל מגזר מאותה דת מאמין שאלוהים שלו דורש ממנו התנהגות ומעשים שונים.
    ואני חושב שזה לא חשוב במי מאמינים אלא זה חשוב באיזה ערכים מאמינים, איזה צורה יש להם, איזה אדם שואפים להיות באמצעותם.
    ואם אין שם ערכי אהבה וחמלה, למשפחה ולזולת, או לכל הפחות השתדלות שלא לעשות רע ונזק לאחרים, אז החינוך (או החוסר שלו) הלקוי, כבר יעשה את שלו… והדרך להתפוררות משפחתית וחברתית קצרה מתמיד. גם במגזרים דתיים וגם במגזרים חילוניים כל עוד הערכים העליונים הם כוחניות ודורסנות ולא אהבה וחמלה, זה לא יעבוד.
    הרי מאוד קל לשנוא! זה הרבה יותר זורם וטבעי. קשה לאהוב, זה יותר מאתגר ודורש התגברות על עצמך. ובגלל זה אינני מתפלא איך עם שלם, כמו גרמניה או איטליה, נהיו נאצים ופאשיסטים, הרי לא כולם נולדו פסיכופטים שנהנים בצורה טבעית מהסבל של הזולת, זו לא אבחנה נוירולוגית שאיתה נולדו (ואלה שכן, הם מעטים ביותר!), במרבית המקרים זו “תכונה חברתית נרכשת”, אלו הערכים שהחברה מסביבם העריכה ועודדה. והחברה שלנו מתקלקלת עם הזמן, נראה שהחברה בכללותה עוברת הזנחה מוסרית והפשטה מערכים חיוביים ובונים.
    זה מאוד מאוד מצער אותי, ככל שהזמן עובר מתגלים עוד סיפורים נוראיים של הזנחה והתעללות.
    אנשים אוהבים להסתכל בטלויזיה על “אנשים רעים אחרים” ולגנות אותם, כמו במקרה הנורא שרצחו ילדה קטנה (רוז) והשליכו אותה במזוודה לירקון (הסבא והאמא נכנסו לכלא), אבל אנשים “רגילים”, הם אף פעם לא ידמיינו שמפלצת כזו נוראית, יכולה להסתתר בלב של כל אחד מהם, אם הוא רק יתעלם מאופייה המרושע בעודה קטנה, ויאפשר לה לגדול מיום ליום, משנה לשנה, מכעס לכעס, ומתוכנית טלויזיה אחת לשניה. אדם יכול להפוך גועלי בלי לשים לב לתהליך שעבר עליו, בהדרגה, לאט לאט. כמו שהיה עם העם הגרמני ורבים אחרים. זו התנהגות של עדר, זה טבעי, אבל זה מוביל אותנו לאבדון ערכי.

    • תודה על תגובתך!
      אני מאוד מסכים, אתה מבין מאוד נכון את הדברים – משהו שהוא נדיר כשלפני עצמו.

      המסקנה שאני הגעתי אליה (אחרי הרבה מחקר) היא שאנשים כאלו לא התפתחו בתחום מסויים לו ניתן לקרוא ״אנושיות״ – משהו שהאדם שואף להגיע אליו והוא קרה לזה על שמו, למרות שזו לא תכונה אנושית שנולדים איתה (זו אפילו לא באמת ״תכונה אנושית״, אבל זה ממש מורכב להסביר ויקרה בהמשך).

      בעתיד אני אציג כיצד התפתחות מתרחשת ואיך שהתחום הזה לא מובן באופן הנכון, אנשים מאוד לא מפותחים (לא אנושיים) עוללו לנו את האוול הזה.
      להבין את הנסיבות והגורמים מאוד עזר לי.

השאר תגובה

יש להכניס תגובה!
נא להכניס שם