מאז שאני זוכר את עצמי החיים שלי לא היו דומים לאלה של אחרים.
היו לי רק מעט חברים ובמבט לאחור העברתי את הילדות שלי בשולי החברה, הייתי מוזר מידי כדי שיהיה אפשר לתייג אותי או לאבחן אותי במשהו אחיד וחד־משמעי; דברים שבתור ילד בכלל לא יכולתי להבין.

בתור ילד היו לי המון בעיות, כך לפחות הוריי הגדירו אותן ואותי.

יש ילד רגיל, יש ילד טוב ויש ילד בעייתי, אני הייתי ה־״ילד בעייתי״.

בראיית־העולם המעוותת של אימי לכל אדם יש דירוג, יש מי ששווה יותר מאחרים ומי ששווה פחות, היא ראתה את עצמה כחשובה יותר מהרבה אנשים, היא הייתה מסבירה שבגלל שהמשפחה שלנו לבנים ובגלל שהיא ואבי בעלי השכלה גבוהה, אנו שווים יותר מאחרים, אבל יש אחרים השווים עוד יותר מאיתנו.

נראה שבסולם הדירוג שלה אנשים לבנים עם השכלה גבוהה ועם עבודה מבטיחה הם בדירוג הגבוה ביותר ואנשים שחורים, עניים ומסכנים המנסים למכור צעצועים זולים ברחובות מילאנו – הם בדרגים הנמוכים ביותר.

אני גדלתי עם זה, חשבתי שכולם חושבים כך.

הוריי הם ילידי מאגרים ממצרים, אבא שלי אפילו נולד שם והאמת היא שעל־פי ראיית העולם הגזענית של אימי, זה הופך אותם ללא יותר טובים מהשחורים המסכנים שיושבים ברחובות איטליה; אבל הם ״נראים לבנים״ והם יהודים ועם הזמן ה־״יהודי״ תפס חשיבות שעלתה וגברה עד שזה הפך אותם להרבה יותר טובים מכל אדם אחר (שהוא לא יהודי, לבן, בעל השכלה גבוהה).

המשוואה של אימי כללה הרבה חוקים ודיוקים. לדוגמא במצבים מסוימים אדם לבן יכול לרדת מתחת לדרג של אדם שחור.

אחד ה־״דיוקים״ קבע שהדירוג של ילד מאומץ יורד למאוד נמוך – לא היו לי חברים מאומצים, אבל היה גרוע מזה – ילד עם פיגור, לדוגמא, היה יורד נמוך עוד יותר.

בדירוג הנמוך ביותר היו ילדים אוטיסטים.

אימי סיפרה לי שהיא לא הייתה יכולה לסבול שהילד שלה יהיה מוגבל או עם פיגור, שאלתי אותה מה היא הייתה עושה במקרה כזה, אבל היא לא ענתה…

כשהייתי קטן היא סיפרה לי שהרבה אמהות לא רוצות לחיות עם ילד שכזה ומחליטות להפטר ממנו, היא סיפרה לי שהן משיגות זאת בכל מיני דרכים, לדוגמא הן פוצעות את העובר עם מחטים ארוכים ועבים, היא גם סיפרה לי שלפעמים האם נפגעת כתוצאה מהתהליך ואף מתה מהפצעים.

לאימי הייתה חברה – אם לילד עם פיגור, הוא היה מסוגל לקחת גבינה מותכת מהמקרר ולאכול אותה עם העטיפה.

בתור ילד שאלתי את אימי למה חברה שלה שומרת את בנה ולא ״נפתרת ממנו״ או למה היא לא פגעה בו כשעוד היה קטן; אימי ענתה שהיא לא יודעת למה…

ההתפתחות הקוגניטיבית שלי הייתה איטית משל ילדים אחרים, מתי שההתפתחות היצירתית שלי הייתה מהירה יותר, אבל רק בכמה תחומים שעניינו אותי; את הוריי התחומים הללו לא עניינו, הם רק רצו שאהיה כמו כולם, שהציונים שלי יהיו גבוהים, שאעשה את שיעורי־הבית שלי כל יום ״כמו שצריך״.

מאוחר יותר בתקופת ההתבגרות שלי הם חיפשו דרך ״לתקן״ אותי כאילו הייתי מקולקל, בשום פנים ואופן הם לא רצו לתת מקום לאפשרות שאני שונה, שצריך לקבל אותי כפי שאני ולנסות לעזור מתוך הבנה ואכפתיות.

כמובן שהאפשרות שאני לוקה באוטיזם לא עמדה על הפרק, גם בגלל שאוטיזם היה מוכר להם בתפקוד נמוך בלבד, אבל הרבה יותר חשוב בגלל שבמידה ואאובחן עם אוטיזם, הדירוג המשפחתי ירד לנמוך ביותר, מאחר ובדירוג שלה אוטיזם נמצא במיקום הנמוך ביותר, הרבה יותר נמוך מאנשים שחורים עניים, ילדים מאומצים וההומוסקסואלים.

השאר תגובה

יש להכניס תגובה!
נא להכניס שם