הרגע סיימתי לראות את הפרק השני של הסדרה, מיד הרגשתי את הצורך לכתוב על זה, לא בגלל שממש נהניתי, אלא בגלל הרגשות ששוב הציפו אותי.

הפרק הזה שפך אור על משהו שמזמן אני מנסה להבין: ״למה החברה חושבת שאוטיסטים הם מוגבלים?״ ובאותו הזמן הייתי חייב לשאול את עצמי עד כמה עמית מזכיר את מי שהייתי?

בשונה מהסדרה הרופא הטוב המציגה הרבה תכונות חיוביות, בפרק הזה קשה לי להאמין שמישהו ימצא שמוצגות תכונות חיובית.

זה מרגיש לי שהפרק הזה מגדיל את הסטראוטיפים על אוטיסטים כמוגבלים, מה שכמובן מוביל אותי לכך שאין לי ברירה אלא לכתוב על אוטיזם ומוגבלות – נושא כואב.

צר לי להגיד זאת אך האנשים המוצגים הם בהחלט מוגבלים, אומנם היותם אוטיסטים לא הפך אותם לכאלה, אני אומר זאת כיוון ואני מסוגל לראות מעבר לחיצוניות ולקחת בחשבון את זה שאנשים על הספקטרום לא יכולים ללמוד בצורה בה המערכת הרגילה מלמדת כך שהם לא מקבלים תמיכה מתאימה בילדות, כך שלכל היותר הם הצליחו ״לשרוד״ את הילדות, מה שלא נתן להם אפשרות להתפתח להיות אדם בוגר.

החברה מסתכלת על המתרחש ולפי מה שהיא רואה היא מאבחנת ובוחרת את דעתה על בן־האדם, מבלי לקחת בחשבון את העבר.

העבר חשוב כיוון שהוא שופך אור על הדמויות, על מה שבנה אותן והפך אותן למה שהן עכשיו.

צריך להבין שהחיים בנויים מהזדמנויות, לאוטיסטים (נכון לכתיבת שורות אלו) יש מעט מאוד הזדמנויות, הסיבה לכך היא שהחברה לא מבינה את השונה וגרוע מכך – בגלל שלדעתה יש רגיל, כל מה שהוא לא ״רגיל״ הוא פסול ואין לו מקום.

כאילו שזה לא מספיק – החברה לא יודעת כיצד לתקשר עם השונה, מאחר ומבחינתה בני־אדם מתנהגים בצורה מסויימת, אנשים שמרגישים אחרת ולכן מתנהגים בצורה לגמרי אחרת הם מוגבלים שצריכים ללמוד את ״דרך המלך״.

להבין אוטיזם דרך עמית

אחד הקטעים היותר חשובים בפרק הזה הוא הקטע בבית הקפה עם עמית וארז, הסיטואציה היא כאמור ממש קשה וכולנו נסכים שלא ניתן להתנהג בצורה שעמית וארז מתנהגים בבית הקפה, לא בגלל שזה לא מקובל – אלא בגלל שזה לא נעים ולא מתורבת.

עמית במסעדה על הספקטרום 2

החברה לא יודעת כיצד להסביר לעמית וארז שלהתנהג בצורה שהם מתנהגים מאוד מפריע לאחרים.

אם אנשים ״רגילים״ היו כל־כך מתקדמים כפי שהם מתארים את עצמם ולאוטיסטים היו באמת בעיות תקשורת כפי שהחברה טוענת אז לאנשים הייתה את היכולת להסביר לעמית וארז מה כל־כך לא בסדר בהתנהגות שלהם, לזוהר שהיא לא תמצא אהבה היכן שהיא מחפשת ולרון שאנשים ממש שונים ממנו – ואז מתוך ההבנה עמית, ארז, זוהר ורון היו יכולים להתנהג בהתאם.

אני בטוח שרבים יגידו שזה כבר נוסה ואפילו הושקעה בזה הרבה אנרגיה, אבל צריך להבין שמישהו שיוצא מתוך נקודת הנחה שהדברים המוכרים לו הם ״רגילים״ ומי שמרגיש אחרת הוא ״דפוק״ – לא יוכל להסביר למישהו שונה למה זה כל־כך חשוב ״להתנהג רגיל״, בגלל שלמישהו שונה זה לא ״רגיל״ ואין לו מושג מה זה אומר ״להתנהג רגיל״.

החברה חושבת שלהתנהג בצורה ״המקובלת״ זה משהו ״רגיל״, בגלל שבני־אדם לומדים להתנהג בצורה הזו, אבל זה לא נכון, רוב האנשים הם חיות פראיות ופרימיטיביות והם מאוד דומים זה לזה והמערכת בנויה כדי לאלף אותם להיות פחות ברברים, כדי ליצור ציביליזציה, אילוף שלא עובד על מי שהוא לא נולד חיה פראית – מישהו שהוא שונה.

עמית הוא מוגבל?

כבר מגיל צעיר ההורים לוחצים על הילד להפוך להיות ״רגיל״, רוב המוחלט של האנשים יעשו מאמצים כבירים כדי להיות כמה שיותר ״רגילים״, בהמשך החיים אף־אחד לא באמת יהיה שמח עם זה, אומנם לרוב האנשים זה יחסית מתאים, אבל לאחרים זה פחות ולחלק מאוד קטן זה בלתי נסבל לחלוטין או בלתי ניתן לביצוע.

עמית הוא שונה, כך שהדברים שמלמדים אותו והכלים שנותנים לו לא מדברים אליו בשום צורה כך שהוא נשאר חברתית מאחור.

זה נכון שאם מסתכלים על עמית בנקודה זו בחייו הוא יחשב כמוגבל, אבל צריך להבין שעמית לא קיבל את העזרה הנכונה בתקופה קודמת לכן.

עמית וה־״ברור מאליו״

אנשים מבינים זה את זה כי להם משהו במשותף, הם מרגישים באופן דומה כלפי דברים, זה לא ״רגיל״, אבל בהחלט מאוד נפוץ. עמית לאומת זאת הוא שונה, כך שהוא אינו יכול ״לתאר לעצמו״ מה אנשים אחרים חושבים או מרגישים, כי הוא אינו מרגיש וחושב בצורה הזו.

כל זה נכון גם לגבי זוהר, אחיה כל הזמן מנסה להראות לה את ה־״ברור מאליו״ שהוא כמובן לא ברור לזוהר, כי היא שונה מאנשים והיא לא יכולה לתאר לעצמה כמה אנשים ״רגילים״ הם רעים ואנוכיים.

זוהר דייט על הספקטרום 2

בגלל השוני שלהם הם לא מצליחים להסתדר בחברה, כי מקובל להתנהג רק בצורה מסויימת שהיא ״רגילה״, אחרת החברה נותנת את אותו היחס שהגוף שלנו נותן לגוף זר – הוא מנסה להיפטר ממנו.

אנשים לא יודעים להסביר, הם גם לא יודעים למה הם עושים את מה שהם עושים, ״ככה זה״ הם יגידו, אדם שונה לא יכול לבסס את החיים שלו על ״ככה זה״, כי בשבילו זה לא ״ככה״, זה אחרת, משהו שהוא לעולם לא יוכל לקבל – כי החברה תעשה הכל כדי שלא יהיה לו את המשהו השונה הזה, פשוט בגלל שזה לא ״רגיל״ ולדעת הרוב אם הם עצמם לא צריכים את המשהו השונה הזה – אף־אחד לא צריך את זה.

עמית לא יכול לתאר לעצמו שום דבר מזה, כי הטבע שלו הוא לא הטבע החייתי הרגיל – הוא שונה ובגלל שהוא שונה האילוף הרגיל לא עובד בשבילו, למעשה הוא בכלל לא צריך אילוף – הוא פשוט צריך תשובות לשאלות שלו – הסבר, משהו שאף־אחד לא יודע לתת.

בגלל שהמערכת לא יכולה להסביר לעמית כיצד אנשים אחרים מרגישים ואיך המערכת עובדת – הוא נשאר ״ילדותי״, תארו לעצמכם ילד שלא קיבל חינוך – איך הוא מתנהג? עמית מתנהג הרבה יותר טוב מילד שגדל ללא חינוך, הוא נשאר ״מוגבל״ בעיני החברה, אבל לא בגלל שעמית הוא מוגבל או בגלל שאוטיזם מגביל, אלא בגלל שהחברה הפכה אותו לכזה מאחר והיא לא יודעת כיצד ללמד אנשים שונים, כי כל מה שהחברה יודעת זה לאלף חיות פרא – לא ללמד.

החברה לא מבינה דבר מזה, כל מה שאנשים מסוגלים להבין זה את מה שהם יכולים לראות – החלק הכי חיצוני והפשוט, כל מה שהם רואים זה את הכד, הם לא רואים את מה שיש בו, הם בטח לא מסוגלים לחשוב על החומרים ממנו הוא מורכב, מה הוביל אותו להיות מה שהוא או מה הוא יכל להיות בנסיבות שונות.

עם העזרה הנכונה עמית יכול להיות ״מישהו״ ובמקום זה הוא מוגבל, כי העזרה שעמית צריך ״לא זמינה לקהל הרחב״ – היא לא קיימת.

האדם חושב את עצמו לכזה מוצלח ומיוחד, כשלמעשה הוא אפילו לא יודע איך להסביר למה הוא עושה את הבחירות שהוא עושה או למה צריך להתנהג בצורה שהוא קבע לנכון.

בסופו של דבר מעיפים אותם מבית הקפה.
חשוב לזכור שעמית הוא בן־אדם וגם לו יש רגשות, להעיף אותו משם זה מעשה לא חוקי.

אם זה היה ילד אז זה היה בסדר, נכון?

החברה מוכנה לסבול ילד המתנהג בצורה ילדותית ועושה רעש, אבל לא מבוגר. בעל המקום העיף את עמית כי מה שהוא עושה זה ״לא מקובל״ וגורם לאי־נוחות לאחרים ולא בגלל שהוא עושה יותר מידי רעש ומעיפים את כל מי שעושה יותר מידי רעש, זו רק עוד דוגמא לכך שהחברה מתייחסת אל עמית כאל מוגבל, סוג ב׳, לו אין זכויות באמת, הוא לא יכול לשבת במסעדה וליהנות מקפה ובדיחות עם חבר – כי זה מפריע לרוב והרוב מוכן להרוס לו את החיים כדי שלהם יהיה נחמד גם ברגע הזה – כי אין מקום או זמן בו עמית יכול להיות עצמו, בו הוא יכול לצחוק עם חבר שלו בגלל מה שמצחיק אותם – החברה קובעת מה מצחיק ומתי מותר לצחוק.

המערכת החברתית הפכה את עמית למוגבל – כי היא לא נתנה לו את כלים כדי להתפתח ועכשיו היא לא נותנת לו להיות מי שהוא כי אין מקום בשבילו לא רק בחברה – אלא בעולם שבו אנו חיים בכלל.

זוהר מכוונת למטרה

זוהר רוצה להשיג משהו בחיים והיא לא מוכנה לוותר – לא משנה מה, זה עצוב שאת אחיה לא מעניין מה היא רוצה, יש לו רק מטרה אחת – שזוהר לא תפגע וזה כמובן לא כולל את זה שהיא לא תיפגע מזה שלא משנה מה היא תעשה בחיים – לא יהיה לה מה שהיא רוצה כי אף־אחד יעזור לה לקבל את זה.

אחיה מתנהג אל הרצונות שלה כאל משהו לא נצרך וחסר תועלת לחלוטין ״יש לה שני שותפים גברים״ – נראה שהעולם שלו מצומצם מאוד, לפי מה שהוא אומר זה לא משנה עם איזו בחורה הוא יוצא לדייט – כולן מתאימות ואולי זה באמת כך בשבילו, מה שכמובן הופך אותו למוגבל האמיתי – הוא לא מבין ולא מרגיש, אבל לזוהר לאומת זאת יש רצונות וחיים שלמים אותם היא רוצה למלא, אבל אף־אחד לא יעזור לה כי היא מתוייגת כ־״מוגבלת״ ולא מגיע לה הזכויות הבסיסיות ביותר.

״את לא יכולה, מה את לא מבינה?״

אחיה של זוהר כופה עליה עובדות, במקום להסביר לה שאנשים רגילים הם רעים והם ישתמשו בה, היא לא תדע כיצד להתגונן וזה יגמר לא טוב בעבורה, זוהר יכולה להבין – אם מסבירים לה ואז היא תהיה מוכנה לחפש אלטרנטיבה.

זוהר והדייט

לזוהר יש מטרות – היא רוצה להשתלב ולהשיג את מה שהיא חפצה בו – דייט – מאחר ואין לה נסיון היא עשתה לעצמה רשימה של דברים לדייט וכך הכינה את עצמה כמיטב יכולתה.

אם זוהר הייתה יוצאת עם מישהו דומה לה היא הייתה נותנת סיכוי למשהו אמיתי, ויכול להיות שהם היו נהנים בייחד כי הם היו מוצאים קרקע משותפת; אבל אין מקום לאנשים כמו זוהר – אין מקום בו היא יכולה למצוא מישהו שונה כמוה.

אף־אחד לא רוצה להיות עם ״מוגבל״, גם זוהר לא רוצה, לחפש לזוהר מישהו עם אותה ההבחנה תהיה טעות מרה, זוהר צריכה מישהו שדומה לה, מישהו שאוהב את מה שהיא אוהבת, סביר להניח שגם לו תהיה הנמכה שכלית, אבל זה לא יהיה נכון להתאים לה מישהו פשוט בגלל ש־״שניהם מפגרים״ בגלל שזה שוב יהיה להשיל אותם מהאנושות שלהם ולהתייחס אליהם כאל משהו (מוגבלים) ולא כאל אנשים עם רגשות ורצונות.

בסופו של דבר זוהר נפגשת עם בחור ״רגיל״, בפירמידה החברתית יש היררכיה ובמקום הכי נמוך יש ״מוגבלים״, כך שלהיפגש עם מישהו רגיל בשביל זוהר זה מבחינתה להיפגש עם מישהו ממש טוב, מה שכמובן לא נכון והיא אכן נפגשת עם בחור ירוד שבשניה שהוא מצליח להבין שהיא לא ״רגילה״ (לוקח לו כמה רגעים) הוא אפילו לא אומר לה שהוא ״בורח״ – הוא משאיר אותה שם לבד, אבל היא בטוחה שהוא בן אדם טוב (כי זה מה שאנשים ״רגילים״ אומרים על עצמם) אז היא מחכה ומחכה.

דייט על הספקטרום פרק 2

מי שמשחרר את זוהר זה האח ה־״רגיל״ שלה ששימו לב לאבסורד – מתקשר אליה ושואל: ״את לא באמצע סרט?״, זאת אומרת שהוא הרגע התקשר אליה במחשבה שהיא בבית־הקולנוע, באמצע הסרט – מה שאומר שהוא גם מצפה ממנה לענות לטלפון באמצע הסרט ובכך להפריע לכולם… מאוד מתחשב מצידו.

הפרק נגמר עם השיר ׳אבניבי׳ שזכה בארוויזיון בשנת 1978 וכך מצאתי את עצמי מקשיב לכל השירים הישראלים מהארוויזיון משנות ה־70 עד סוף ה־90 תוך כדי שאני עמל על פוסט זה.

2 תגובות

השאר תגובה

יש להכניס תגובה!
נא להכניס שם