הדירה הקודמת ששכרנו הייתה בבניין חדש בן 23 קומות, באזור המרכז, כשנכנסנו הבניין היה עדיין ברובו ריק – מרבית הדירות אם לא כולן נמכרו אך רובן המוחלט עדיין לא אוייש.

הדירה הסמוכה אלינו הייתה בשיפוץ שלאחר רכישה, דלת הכניסה הייתה לעיתים נשארת פתוחה ויכולתי לראות פועלים עובדים על המזגן המרכזי.

לבניין יש חניה תחתית, כל דירה קיבלה חניה משלה, החניה הסמוכה לשלנו נשארה פנויה, ידעתי שיום יבוא והדירה הסמוכה אלינו תהיה מוכנה והדיירים החדשים יחנו בחניה הזו.

יום אחד, בצהרים, היינו בדרכינו לרכב שלנו כאשר לפתע חשכו עיני – ראיתי רכב חונה בחניה הסמוכה לשלנו, ידעתי שהיום השחור הזה בו הדירה הסמוכה לשלנו תהיה מוכנה ומישהו יגור שם ויחנה את רכבו בחניה הזו – הגיע.

תמיד ידעתי שהרגע הנוראי הזה עלול להגיע, רגע בו אפגוש את השכנים החדשים שלנו; קיוויתי שעם קצת מזל לאנשים הללו לא יהיה שום רצון להכיר אותנו ונוכל להמשיך את החיים (המאוד פרטיים) שלנו, ובכן – בפרטיות, אבל גם ידעתי שממש אין לנו מזל.

המשכתי ללכת לכיוון הרכב שלנו, כאילו שום דבר לא קרה, אז שמתי לב שמישהו יוצא מהרכב החונה, חטפתי מבט מהיר, מניסיון קודם עדיף שלא ליצור קשר עין, זה יגרום להרבה יותר גרוע, הם עלולים לפתוח בתשאול אינסופי, הם קוראים לזה ״לעשות חברים״.

מניתוח התמונה שצילמתי בראש שלי הצלחתי להבין שהיה זה זוג צעיר מהציבור הדתי־לאומי, לאישה הייתה מטפחת ראש והיא החזיקה מנשא עם תינוק.

מה שהכי הדאיג אותי היה שהאנשים הללו ירצו ליצור איזשהו קשר איתנו.

אני לא רוצה אנשים ״רגילים״ סביבי, הם חושבים שכל מה שהם מכירים זה מה שיש – זה ״רגיל״. הם חושבים ש־״רגיל״ זה הכי טוב וזה אולי טוב להם, אבל זה בטח לא טוב לנו, מה שכבר הופך את זה ל־״לא רגיל״.

הגבר ממש חלף לידי, יכולתי לראות שהוא מסתכל ישר לתוך עיני, הסתכלתי לכיוון הרכב שלנו, כאילו הייתי שקוע במחשבות עמוקות. היה לי יום קשה והדבר שאני הכי לא יכול לסבול זה שכנים שחושבים שמאיזושהי סיבה לא הגיונית, בגלל שהם עברו לגור בדירה הסמוכה אלינו ואנו מוגדרים עכשיו כ־״שכנים״ אנחנו חייבים להכיר אותם; כאילו הפכנו ל״חברה״ קטנה, אולי כיוון והם יחיו ויהיו פיזית קרובים אלינו הם חושבים שחייב להתפתח בינינו משהו חברתי, שלי מרגיש ממש כמו משהו אינטימי.

במקרה שיגמר להם הסוכר הם עלולים להרגיש שהם ואנחנו חלק ממשהו גדול יותר, אולי כשהם חושבים על המילה ״אנחנו״ הם מכלילים גם אותנו – אנו ״דיירי הבניין״, יכול להיות שגם בגלל שזו שכונה חדשה במקום מרוחק – החיבור בינינו נעשה לחשוב יותר, מבחינתם.

אני יודע שזה נכון, ועד־הבית שיגע אותי שאצטרף לקבוצת הוואטסאפ של הבניין שם לטענתו יש ״הודעות חשובות״ כשלמעשה כל מה שבאמת יש בקבוצה הזו זה את כל דיירי הבניין שכל היום מפטפטים על דא והא – דברים שאינם קשורים לבניין בכלל ובטח שלא ״הודעות חשובות״, אז הצעתי שתהיה קבוצה נפרדת ל־״פטפטנים״ וועד־הבית הסכים ופתח קבוצה נפרדת וביקש שכל ה־״פטפטת״ תועבר לקבוצה החדשה – זה לא עזר… הם המשיכו לבלבל את המוח בקבוצה הראשונה – ״קבוצת ההודעות החשובות״, כי הם כולם חלק מ־״חברה אינטימית קטנה״.

האישה עם התינוק חלפה על פניי, אז היא אמרה משהו כמו ״היי״, המשכתי ללכת כאילו הייתי חרש או שקוע במחשבות ולא שמתי לב אליה.

זה לא יותר קל פשוט להשיב ״שלום״?

בטח שיכולתי להתעלם מכל מה שאני מרגיש ולהכאיב לעצמי רק עוד קצת, להרגיש רק עוד קצת מזוייף ולענות ״היי״ או ״אהלן״, כאילו שאני שכן טוב, המחזיר שלום, אולי אפילו עם חיוך קטן, רק בשביל שזה יהיה ״למהדרין״, כך שהם בטוח ירגישו שאנו לא אוינים, שאנו שכנים חברותיים.

אני שונא לעשות את זה, זה גורם לי להרגיש רקוב מבפנים, זה הורס לי את היום, זה לא מי שאני וזה לא איך שאני רוצה להתנהג, אני לא רוצה להכיר את האנשים הללו ואני לא רוצה שיהיו להם מחשבות שגויות שאני קשור אליהם באיזושהי צורה, למעט המראה היחסית ״אנושי״ שלי.

נכנסתי לרכב, הרגשתי מעט לחוץ כי לא ידעתי האם הם קנו את זה שאני ״חירש״ או ש־״לא שמתי־לב״ והם בטח חושבים שאני סנוב או מישהו ממש לא חברותי, מה שיכול להיות מאוד שימושי כי זה אומר שאם יחסר להם סוכר או שהם יחפשו ״חברה״ הם לא יבואו לדפוק על הדלת שלנו.

אם ניתן היה לרכוש ״מזל״ הייתי קונה המון מזה, כי זה ממש חסר לנו.

התיישבתי ברכב, סגרתי את הדלת ופתחתי את החלון כהרגלי. הרגשתי יחסית בטוח, מצד ימין ראיתי את הרכב שלהם, אבל הם כבר לא היו שם, הם היו בדרך לבית שלהם או לפחות כך חשבתי.

הסתכלתי על בן־זוגי כי רציתי לדבר איתו על משהו, לפני שהספקתי להתחיל את המשפט שמעתי קול חבטה מצד ימין מלווה בקול נשי ״תגיד, אתה מתעלם מאיתנו בכוונה?״, לקח לי שניה להבין את המתרחש, הסתכלתי ימינה, במרחק נגיעה ממני היה הראש של האישה שהרגע חלפה על פניי, אבל ללא התינוק, יכולתי להרגיש את האנרגיה השלילית שלה פוגעת בי, חודרת לתוכי, הרגשתי בחילה.

להמתין, לוותר או להשיב מלחמה?

בשבריר שניה חשבתי האם זה הזמן לברוח או לתקוף, מהר מאוד הבנתי שזה לא הזמן לברוח כי היא חסמה לי את הדלת ומהצד השני יש את תיבת ההילוכים ואז את בן־זוגי, מה שלא איפשר לי לצאת, מה עוד שאם אבחר לברוח – ארצה לקחת איתי את בן־זוגי וגם את הרכב.

יכולתי לנסות לסגור את החלון ולצעוק לבן־זוגי שיתן גז מהר, אבל למדתי מניסיון קודם שזה רק גורם לדברים להתדרדר.

זה היה כאילו שבגלל שהם עברו לגור לידינו ועכשיו אנו ״שכנים״ יש בינינו איזשהו קשר, כאילו התחתנתי איתם מבלי לדעת, כאילו מעכשיו אני חייב להם משהו שכולם מסכימים עליו ואם אני לא מוכן לקחת חלק במשהו הזה, בחברה הזו – זו עילה מצויינת לפגוע בי, יש להם את כל הזכות ולי אין מה לעשות עם זה, שום בית־משפט בעולם לא יזכה לי פיצויי עבור הכאב, הלחץ, הפחד והבחילה שהם גורמים לי, אם כבר הם יטענו שאני לא בסדר כי מבחינתם זה כל־כך פשוט, למה לא פשוט להחזיר לה ״היי״ וזהו?

הבנתי שאין לי מנוס, אני בטח לא יכול להתחיל להסביר לה שאני לוקה באוטיזם ובאגורופוביה וכמה שזה מלחיץ אותי לומר לה ״היי״.

אומנם, להסביר משהו כזה זה קשה ועוד יותר מלחיץ אבל כן, ניסית כבר בעבר להסביר וקיבלתי את מה שאני קורא לו ״ז*ן בעין״ (דומה לפנס בעין, רק ממש מגעיל). במקרה אחד יצא לי להסביר למלצר לא־נחמד־במיוחד וקיבלתי ממנו ״שיחת ז**ן שכל״, במקרה אחר יצא לי להסביר לבעל־מסעדה במסעדה בה היינו לקוחות קבועים וזה העליב אותנו ארוכות ועמוקות; בפעם אחרת במקדונלד׳ס (בלונדון) ממש הסברתי לעומק ואפילו השתמשתי במילה ״אוטיזם״, בתמורה קיבלתי שירות גרוע במיוחד תוך כדי שכולם נועצים בי מבטים של ״תראו הוא מוגבל – הוא אוטיסט״ מתי ששנייה לפני־כן הייתי עדיין בן־אדם.

הבנתי שהאפשרויות שלי הן:
  1. להתעלם ממנה עד שהיא תשתעמם ותלך או שתתחיל לצעוק ולהתפרע (כן זה גם כבר קרה בעבר) ואז לא יודע מה אני אעשה.
  2. להסביר לה את הקושי, מה שעלול לגרור אחריו ״שיחת ז**ן שכל״ או ״שיחת תנחומים״, שאת אף אחת משתיהן אני ממש, אבל ממש לא רוצה.
  3. להגיד לה ״לא, פשוט מיהרתי״ כדי שפשוט תעזוב אותי לנפשי.

בחרתי באפשרות מס׳ 3 שבאותה עת הייתה נראית לי האפשרות היחידה עם הכי פחות השלכות, אבל אז בן־זוגי (שלא הבין את הסיטואציה) תיקן אותי ואמר ״לא נכון, פשוט לא רצינו לדבר איתם״.

אני חושב שהיא לא שמעה אותו (או שזה מה שאני מעדיף להאמין בו) וכך קיבלתי ״שיחת ז**ן שכל״ ארוכה, יכולתי לשמוע אותה ממשיכה לדבר תוך כדי שהיא הולכת לכיוון בעלה ואומרת לו כל מיני דברים רעים על איך שאנחנו סנובים ומי אנחנו בכלל חושבים שאנחנו… בלה בלה…

היום שלי נהרס לגמרי, למעשה זה המשיך לאורך כל השבוע, חשבתי על זה המון וניסיתי לחשוב איך יכולתי להמנע מהמצב הזה וגם להמנע מלומר לה ״שלום״, הרגשתי רק יותר עצוב ומדוכדך כי לא הצלחתי למצוא פתרון.

מאז האירוע הזה עברה כשנה, זו הייתה תקופה אפלה במיוחד וביום ההוא לא היה לי את הכוח הנפשי לענות לה, כי היום הייתי שופך עליה את הזוהמה של העולם הזה, הייתי ממש ״שם אותה במקום״, שולח אותה חזרה לחור ממנו היא יצאה, הייתי משיב מלחמה! לא הייתי מסביר כי היא לא באה להקשיב, היא אישה פרימיטיבית שבאה להציק לי כי אני לא חי כמו שהיא חושבת שנכון לחיות ושלא מודעת שלא כולם זהים, יש אנשים שונים שלא רוצים בחברתה וזו זכותינו המלאה.

אני לא רוצה אנשים ״רגילים״ סביבי, הם חושבים שכל מה שהם מכירים זה מה שיש – זה ״רגיל״. הם חושבים ש־״רגיל״ זה הכי טוב וזה אולי טוב להם, אבל זה בטח לא טוב לנו, מה שכבר הופך את זה ל־״לא רגיל״.

הם לא מבינים ש:

נפוץ זה לאו דווקא רגיל,
רגיל זה לאו דווקא טוב
וטוב זה משהו יחסי

2 תגובות

  1. רשימה חשובה ומדוייקת מאוד, אכן נושא שאין כואב ומטריד ממנו לאדם הרגיש שמחפש וזקוק לקיום משמעותי ואוהב ויצירתי

  2. קראתי הפוסט מבלי לדעת על הרקע שלך והפלטפורמה שאתה מנסה לקדם. התחלתי לצחוק על האירוניה העצמית כאן -כולנו “אוהבי” את השכנים החולקים עימי משהו שחשבתי שהוא שלי. אבל אז הבנתי את הכוונה שלך ופתע חשתי , לצערך אולי, שיש כאן שימוש בתכונה השונה לצורכי גאוותנות . אני מיוחד אני לא רגיל , אני שונה מכם , אני טוב מכם. כן כך חשתי.

השאר תגובה

יש להכניס תגובה!
נא להכניס שם