יצא לי לחשוב המון על ״האנשים הרגילים״, על העולם בו אנו חיים ועל הקושי האינסופי בו אני נתון בכל יום.

במשך כל מהחיים אני מנסה להבין האם זה מרגיש לכולם כפי שזה מרגיש לי.

הוריי עשו מאמצים כבירים כדי לשכנע אותי שאני ממש כמו כולם, כמובן שזה היה שקר גס שעלה לי ביוקר; ככל שניסיתי יותר לראות את הדימוי ביני לבין אנשים אחרים כך איבדתי את האחיזה במציאות.

אני ובן־זוגי היינו עסוקים רבות בשאלה ״איך זה יכול להיות שאנו כל־כך שונים?״
במשך כל החיים שלנו לא פגשנו מישהו דומה לנו, ואני מתכוון אפילו לא מישהו אחד, אפילו לא מישהו שיצליח באמת להבין את הקושי היומיומי שאנו נתונים בו.

זה כל־כך קשה להיות כל־כך שונה שיותר מפעם אחת שכנעתי את עצמי שלחברים (שהיו לי) יש תכונות דומות לשלי או שהם מעט מבינים אותי ובכל פעם הייתי מתאכזב מחדש.

אני כל־כך מאושר שפגשתי את בן־זוגי, כי בלעדיו זה היה כמו להיות לבד בג׳ונגל מטורף, עכשיו לפחות אנו ביחד…

ג׳ונגל עלול להישמע תיאור קיצוני לחברה בה אנו חיים כרגע, אבל אני מבטיח שהתיאור מדויק.

בג׳ונגל יש המון חיות, חלקן רוצות לאכול אותך, את חלקן אתה פשוט לא מעניין וחלקן ירצו בחברתך.
מה שמשותף לכל החיות זו נקודת המבט שלהן – הן מבינות אותך בצורה שבה הן עצמן.

להבין נקודת מבט שונה

נקודת מבט שונה

מנקודת המבט של כלב הבעלים הוא חלק מהלהקה, הבעלים יכול להיות ראש הלהקה או חבר בלהקה, במידה והבעלים לא יקח את המקום של ראש הלהקה – הכלב עלול לקחת את המקום הזה, מה שרק מראה שהכלב רואה את הבעלים כשווה לו – כאחד מהלהקה.

לעומת זאת הבעלים של הכלב עלול לחשוב שהכלב חושב שהוא אלוהים בשבילו, כי הבעלים מביא לכלב אוכל ומטפל בו ובלעדי הבעלים הכלב ימות.

הסיבה לכך היא שהבעלים מבין את העולם מנקודת המבט שלו, והוא חושב שהכלב מסתכל מאותה נקודת מבט ומנקודת המבט של הבעלים, אילו היה במקומו של הכלב – הוא היה אלוהים.

פעם היה לי מאוד קשה עם זה שמנקודת המבט של הכלב הבעלים חלק מהלהקה, אולי במיוחד כואב, בגלל ראיית העולם המעוותת שהוריי ניסו להחדיר בי, היכן שהאדם הוא נעלה על החיות, הוא שווה יותר, חשוב יותר; אבל האמת היא שהאדם הוא רק עוד חיה. לא יותר.

תכונות האדם – הפרימיטיבי והמודרני

כבר מזמן אני מתעניין בשבטים שלא נחשפו לעולם המודרני (Uncontacted peoples), אנשים שחיים עדיין כפי שחיו לפני 60 אלף שנה.

ראיתי דוקומנטרי (קישור ליוטיוב) (National Geographic – First Contact Lost Tribes of the Amazon 2016) המדבר על הקשר שנוצר עם שניים מהאנשים הללו, שהחליטו לצאת מהג׳ונגל כדי לנסות לדבר עם האנשים מהעולם המודרני, ״החיצון״.

ערומים כביום היוולדם, הם לא הרגישו לרגע שיש משהו מוזר בכך שהם לא לובשים דבר, זה מדהים רק לחשוב שהאנשים הללו חיו את כל החיים שלהם בג׳ונגל ולא ראו דבר מחוץ לו, וכך ההורים שלהם והורי־הוריהם במשך עשרות אלפי שנה.

זה הדהים אותי לראות איך שהאנשים הללו התנהגו בצורה זהה לאנשים הכי רגילים בעולם, הם דיברו וניסו להסביר את עצמם (גם בעזרת הידיים) וברגע שהגיע מומחה שדיבר את שפתם הם ממש הסבירו את עצמם.

ההבדלים המשמעותיים הם שאין להם את התרבות או הידע שיש לאדם המודרני.

ציפיתי לראות חבורה של קופים ללא שפה או אפשרויות ביטוי מתקדמות, בטח שלא ציפיתי שהם יוכלו לספר על הרגשות והדעות שלהם ולספר את הסיפור האישי שלהם.

ציפיתי שהם יהיו כמו ילדי־פרא כגון ויקטור מאוורון – ילד־פרא הנמצא ביער ״התנהגותו דמתה להתנהגות בעלי חיים יותר מאשר לזו של בני אדם״ (וויקיפדיה) או כמו ג’יני (ילדת־פרא) שהייתה נעולה בחדרה במשך 13 שנה ולא היה לה כל קשר עם העולם החיצון, היא נשארה עם פיגור.

החיים של האנשים הללו כוללים כל אספקט של חברה כפי שאנו מכירים אותה – אמונה בכוח עליון, חיים אחרי המוות, נישואים, היררכיה; זה היה מדהים לראות שהם אפילו מתייחסים לאישה כאל חפץ השייך לגבר.

האם אני מאבד כל עניין באנשים ״רגילים״ כי אני רק הולך ומתרחק מהם ונהיה שונה מהם, ובאותו הזמן מתקרב יותר לאני הטבעי, האמיתי שלי?

הדוקומנטרי ממשיך ומראה את האנשים הללו לאחר עשרה חודשים בלבד, הם כבר לובשים בגדים ומשתמשים בכלים והם מסבירים שהם מתביישים עכשיו להראות את עצמם ערומים. במשך 60 אלף שנה היה להם רגיל לחלוטין ללכת ערומים, כמה חודשים עם אנשים ״מודרניים״ והם הפכו לחלק בלתי נפרד מהחברה הכללית ומהתרבות שלה, עכשיו הם מתביישים ללכת ערומים, כי זה לא מקובל בחברה החדשה בה הם חיים.

האנשים הללו יצאו מהג׳ונגל לאחר 60 אלף שנה ותוך עשרה חודשים הם מרגישים חלק בלתי נפרד מציביליזציה, הם מיד קלטו את המצב, כולם לובשים בגדים – אז גם הם התחילו ללבוש בגדים ופתאום הם מתביישים בלעדיהם.

זה מדהים איך האדם הנוירוטיפיקלי מתחבר לחברה בקלות ונהיה חלק ממנה ובאיזו מהירות הוא מאבד את הייחודיות והדעות שלו (אם בכלל היו לו כאלה) והופך לחלק מהכלל.

האדם חושב שהוא נעלה על החיות, כשלמעשה הוא פשוט עוד חיה וזה לא הופך אותו ליותר טוב או מיוחד.

בזכות אנשים בודדים שהביאו רעיונות והמצאות חדשות לעולם ובזכות היכולת של אנשים להעתיק אחד מהשני (יכולת לא רק אנושית – שכן גם חיות אחרות לומדות באותה צורה), האנושות התפתחה להיות מה שהיא עכשיו; ועכשיו אף יש לנו יותר מדי מאותו הדבר.

אצל אנשים מסוימים המוח התפתח בצורה מאוד שונה מזו של אחרים. המוח זה החלק החשוב ביותר באדם, מה שגורם לנו להיות שונים אחד מהשני, להיות מיוחדים – מה שהביא לסוג אחר של אנשים, חיה אחרת או אולי מוטציה?

דבר אל הקיר, כי הוא לפחות לא חושב שהוא מבין אותך

אני יכול לדבר עם החתול שלי על איך אני מרגיש ועל הכאב שאני חווה בכל יום, אבל הוא לעולם לא יוכל להבין את העומק של מה שאני מרגיש וכך אני מרגיש עם אנשים אחרים, הם לא מבינים את מה שאני מדבר עליו.

נראה להם שבגלל שאני עצוב וגם הם עצובים אז זה אותו הדבר, נראה להם שבגלל שאני חושב שהחיים קשים וגם להם קשה אז זה אותו הדבר, הם חושבים שבגלל שיש להם צרות או קושי ולכולם יש צרות וקשיים דומים, אז גם לי זה אותו הדבר; כשלמעשה הם בדיוק כמו הכלב הרואה את הבעלים כשווה לו, כי הוא רואה את החיים כפי שהוא מסוגל להבין אותם.

חופש הדיבור

נראה שאני ובן־זוגי חיה אחרת לגמרי ובכל זאת עדיין לא הצלחתי למצוא עוד מהזן הזה, רק עוד המון אנשים שונים זה מזה.

אולי זה המחיר של להיות אינדיבידואל? אתה שונה מכולם, אף אחד לא באמת יכול להבין אותך וכולם חושבים שאתה סתם עוד אחד, אולי כי הם פשוט לא רואים מעבר לעצמם?
בכל מקרה לא בחרתי בזה ובטח שלא הייתי בוחר שלא בזה.

לחיות בג׳ונגל פירושו שיש מלא חיות שרוצות לאכול אותך ואין מישהו שבאמת יכול להבין את המורכבות שלך או את צורת החיים שלך, את איך שאתה חווה דברים; וזה בדיוק המקום בו אני נמצא בחיים.

החיים קשים לכולם, אבל הם קשים בצורה שונה לחלוטין לאוטיסטים מאשר איך שהם קשים לרוב האנשים.

אוטיסטים – זן אחר

אנחנו זן אחר, האנשים הרגילים בנו את העולם הזה מתאים להם, הם השתמשו בכל הכלים שאנשים כמונו יצרו, ובנו סביבם את העולם שנוח להם, תוך כדי שהם שכחו לגמרי ממי שנתן להם את הכלים לעשות זאת.

בדיוק כפי שג׳ונגל מתאים למתגוררים בו, כך חומות של בטון, אנשים מטומטמים, חסרי הגיון וחוקים חברתיים הנעלים יותר מחוקי־מדינה – זה העולם שהאנשים הרגילים בנו לעצמם, לא לנו.

אנחנו זן אחר, כפי שהעולם הזה שהאנושות בנתה לא מתאים לחיות אחרות – חלקן נכדו, אחרות נאלצות לחיות בצורה שונה ממה שהיו רגילות ויש כאלו שהשתנו כל־כך שהן יכולות לחיות רק בחברת בני־אדם, כך גם העולם לא מתאים לנו.

החברה אף פעם לא פשוט תיתן לנו מקום, כי אין מקום לחלש, רק למי שנלחם. אנו נצטרך לכבוש לנו מקום בעצמנו, תוך שימוש בכללים והחוקים של החברה; כפי שהעו״ס מטעם הרווחה לא התביישה להגיד לי ״אתה צריך להילחם על הזכויות שלך״ – לא ידעתי שצריך להילחם על זכויות, חשבתי שכל הרעיון של זכויות זה שלא צריך להילחם עליהן.

אנשים ״רגילים״ רק גורמים ליותר גרוע על־ידי זה שהם מסתכלים על אוטיסטים וחושבים ש־״זה אותו הדבר, אבל מוגבל״ מבלי להבין שהם פשוט עיוורים בדיוק כמו הבעלים של הכלב החושב שהוא אלוהים בשביל הכלב שלו, כשהכלב שלו בכלל לא מסוגל לתאר לעצמו את אלוהים.

אלוהים – עוד שקר שהאדם ייצר לעצמו כדי שיהיה לו יותר קל בחיים… אבל זה כבר נושא פוסט אחר…

כל החיים שלי אני מתבונן על החיה המוזרה הזו הסובבת אותנו – ״האדם הרגיל״, הנוירוטיפיקלי – החושב שהוא כל־כך נעלה יותר מחיות, אבל למעשה מזכיר אותן יותר מכל.

המערכת בנויה רק לאדם ה־״רגיל״

זה מדהים איך שהמערכת בנויה בצורה מתאימה לרוב האנשים.

אתמול צפיתי בתוכנית ריאליטי (The Worlds Strictest Parents S04E06), על שני מתבגרים ששותים, מעשנים, עושים מסיבות בבית ההורים בלי רשות – החיים שלהם פשוט זרוקים.

בתוכנית הנערים הללו עוברים שבוע אצל משפחה עם חוקים קפדניים, בטורקיה, היכן שהם חווים חיים שונים לחלוטין.

אני לא האמנתי שזה יעזור, ושוב טעיתי, זה מדהים לראות איך שתוך שבוע בלבד הנערים הללו עברו מזלזול מוחלט בחיים, בהורים שלהם ובסביבה ללעשות צעדים ענקיים אל עבר מה שהחברה מצפה מהם להיות, הם התחילו לקחת אחריות על החיים שלהם וזה ממש שינה אותם.

כשהייתי בגיל ההתבגרות הורי ניסו עלי אינספור תרגילים פסיכולוגים דומים, זה כמובן לא רק לא עזר אלא רק הכאיב יותר, ממש כמו לתת תרופה למישהו שלא חולה, זה רק עושה נזק; בסופו של דבר נאלצתי לעשות כאילו שהשתניתי ולהתנהג יותר כמו שהם מצפים ממני, כי רק כך יכולתי להינצל מהם.

יש אינסוף מדריכים לאיך להרגיש טוב יותר ואיך להעלות את המוטיבציה, ניסיתי אותם אינסוף פעמים וכל מה שמצאתי זה קושי, דיכאון ובסופו של דבר התחלתי לאבד את החיבור למציאות, נראה שאני בנוי ממערכת אחרת לה ההוראות הפעלה הללו פשוט לא תואמות.

אף אחד לא משתמש בהוראות הפעלה של מלגזה כדי לתפעל רכב ספורט חדש.

בסופו של דבר נשארת השאלה הגדולה: האם אנחנו זן אחר של אנשים או חיה אחרת לגמרי? או שאנחנו עוד אחת מהקבוצות הללו שרואות את שאר העולם כמשהו אחד? בדיוק כפי שהאמיש קוראים לשאר האנשים אינגליש, הצוענים – גורג׳ר, היהודים קוראים ללא־יהודים גויים ואנו, האוטיסטים, קוראים לכל השאר נוירוטיפיקלים?

זה מסוכן לקרוא לכולם בשם אחד, כי עלולים לפספס שלמרות שכולם כל־כך שונים מאיתנו וכל־כך דומים אחד לשני – זה לא הופך אותם לאותו הדבר.

האם בגלל שנקודת המבט שלי על האנושות היא מרחוק, ומהמרחק הזה כולם נראים גוש אחד גדול, זה הפך לאמיתי בעבורי או שכולם באמת נורא דומים?

בדיוק כפי שקשה לאדם לבן להבדיל בין המוצא של קבוצות אפריקאיות שונות, אבל אם תשאל מישהו שיותר מתמצא הוא יוכל להראות איך שמדובר באנשים שנראים מאוד שונה זה מזה לא רק בתרבות שלהם ובתווי הפנים שלהם אלא גם בצבע העור שלהם.

האם אני מאבד כל עניין באנשים ״רגילים״ כי אני רק הולך ומתרחק מהם ונהיה שונה מהם, ובאותו הזמן מתקרב יותר לאני הטבעי, האמיתי שלי? האם הם מתחילים להיראות לי כדבר אחד גדול ואני שוכח שהם שונים אחד מהשני? האם המכנה המשותף שלהם כל־כך חזק שזה נהיה קשה לראות את ההבדל כפי שקשה להבדיל בין ההתנהגות של שני חתולי רחוב?

עברה יותר משנה מכתיבת פוסט זה ואני יכול לענות לעצמי ש־״דומה״ זה עניין יחסי ושבני־אדם עושים מאמצים כבירים כדי להיות ״רגילים״ – להיות דומים זה לזה, כך שכן הם מאוד דומים זה לזה, לא רק יחסית.

תגובות

  1. היי,
    רציתי להוסיף על מה שכתבת מנקודת המבט שלי, שלפעמים ההבדלים בראיית העולם וגם באופן הבנתו, לא נובעים אך ורק בגלל הבדלים בין “נוירו-טיפיקלים” לאנשים על הקשת האוטיסטית (או כל מגוון נוירולוגי).
    לדוגמה ישנם מקרים שההבדל התפיסתי ניכר בגלל הפרש במנת המשכל.

    אנשים עם מנת משכל מעל הממוצע מסוגלים לתפוס את העולם שונה, ולפעמים יש להם יכולת לכלול (לתפוס ולהבין) בתוך תפיסת עולמם גם תפיסות “פשוטות” יותר.
    ואילו לאנשים עם מנת משכל נמוכה אין דרך לדמיין ראיית עולם מורכבת יותר ממה שהם יכולים לתפוס.
    אני חושב שזה נכון גם מבחינת רמות אמפתיה, מורכבות רגשית, תפיסה מתמטית, יכולת הפשטה תאורטית ועוד.

    נעשו מחקרים שאנשים עם מנת משכל גבוהה גם לא ניתנים לחינוך מבוסס כוחניות כגון: “אני אבא שלך ולכן תקשיב לי” (גם שאין הגיון בדבריו)
    מה שיכול להתפרש על ידי האינטלקטואל כניסיון “לאלף” אותו בכוח, וזה פשוט לא עובד.
    גם “שוחד” לא עובד וניסיונות מניפולטיביים “פשוטים”. לכן הדרך היחידה לפנות אליהם זה בהגיון.

    בנוסף,
    יש הרבה אנשים שניתן לראות עליהם את “אפקט דאנינג-קרוגר” בפעולה (ראה ויקיפדיה).
    שכולל גם תחושת עליונות-מדומה כפי שתיארת למעלה.
    אנשים שבטוחים שהם יותר חכמים מכפי שהם באמת, מפריזים בגדלות ידיעתם בנושאים מסוימים בהם אינם מומחים.
    לעומת זאת באנשים מושכלים או מומחים (לא אקדמאים בהכרח!!!) שבעלי שימוש נרחב במטה-קוגניציה ישנה המון ביקורת עצמית והטלת ספיקות,
    עד כדי כך שלפעמים רואים את האפקט ההפוך, כגון “תסמונת המתחזה” (ראה ויקיפדיה), בה אדם רואה עצמו כמתחזה. ולמרות ידיעותיו הרבות בתחום מסוים הוא חושב שאינו יודע מספיק ואינו מסוגל להעריך את עצמו.
    או במילים אחרות, הוא “יודע כמה שהוא לא יודע” וזה גורם ל”צניעות-יתרה” שכזו, שהיא ההפך מלהפריז ביכולותיו.

    נסיונות “לנרמל” אדם שמנת משכלו מייצגת 0-5% מהאוכלוסיה בלבד, מועדים לכישלון.
    בין אם הוא אוטיסט או לא, אדם כזה עלול להרגיש “זר” או “שונה” מעצם תפיסתו המורכבת.
    והתאמה לנורמות חברתיות כאלו ואחרות לעיתים יכולה להרגיש כנסיון לטימטום עצמי.

    ואם הרוב הגדול לא חכמים בצורה קיצונית, כלומר נמצאים ב”ממוצע”, ורובם “נמשכים אחרי הרוב”,
    בין אם זה כדי לקבל הערכה וקבלה מהסביבה או תוך כדי התחקות טבעית פשוטה כגון “נוירוניי מראה” (נוירון מראה), אז זו החברה שמתקבלת.
    ובאופן אישי הרבה פעמים, גם בתור ילד וגם בתור מבוגר, הרגשתי שאני נאלץ “לטפש” את עצמי בכדי להתאים לסביבה, או אפילו רק כדי שיבינו אותי.

השאר תגובה

יש להכניס תגובה!
נא להכניס שם