האמת הכואבת חותכת אותי. כמו סכין מנתחים על בשר חי.

רציתי להאמין בשקרים ולהשאר אופטימי, אבל האמת קראה לי כמו הרואה לצאן, כמו רופא הנותן למטופל בשורות רעות.
אצלי זה קרה בחלום הלילה, אמת באה אלי, לחשה לי באוזן בקול נעים ״תתעורר XFeralChild, תתעורר״ יכולתי לחוש ביישות שלה, כאילו הייתה חיה.

הכל התחיל אתמול בצהוריים כשקיבלתי טלפון מהבנק והם הודיעו לי שהם לא יכבדו את הצ׳ק עבור שכר הדירה, זאת למרות שהם הבטיחו שלא תיהיה בעיה.

זה המשיך בערב כשבן זוגי המשיך להגיד לי שוב ושוב שלא קיבלו אותו לעבודה ואני המשכתי לשכנע אותו שכן. הוא המשיך לומר לי שאני תמיד טועה, שזה טוב, ״כך אנו יכולים לדעת מה לא נכון״ שזה גם נכון. כל פיסת מידע חיונית שווה המון.

הוא לאומת זאת תמיד צודק, מה שהוא חושב שיקרה באמת קורה, ולא בגלל שהאמונה שלו במה שיקרה גורמת לכך לקרות, אלה בגלל שהוא מצליח לראות את המציאות כפי שהיא.
על ידי חיבור של נקודות אפשר להפוך למגדת עתידות של ממש.

96% מהפעמים הוא פוגע בול, כלומר הוא יודע בדיוק מה הולך לקרות, 3% מהפעמים הוא ממש קרוב למטרה ו-1% מהפעמים הוא טועה לחלוטין.

לרוב אני לא מסכים עימו, אני אומר לו שמה שהוא חושב שיקרה לא נכון ושהגירסא ה״וורודה״ שלי תיהיה המציאות.

אתמול בלילה אני שוב לא הסכמתי עימו, אני מאוד קשה לשכנוע, אבל אז הוא הסביר לי, שוב, ורק אז הצלחתי לראות את המציאות.

לפני שבועיים וחצי בן זוגי החל בחיפוש עבודה מחדש, שוב קיוויתי שנצליח לעסוק במשהו אחר ולא נצטרך לעבוד בתור מתכנתים, אבל הוא ידע את האמת, הוא ידע שמה שעשינו לא יוביל להכנסה, בדיוק כמו עשרות עסקים שפתחנו בעבר. הוא גם ידע שאני לא אחפש עבודה, עכשיו הוא מאושר שהוא הצליח לשכנע אותי לכתוב בלוג, וזה אחד הדברים היותר טובים שאני עושה מזה זמן רב.

עד כה הוא עבד בהמון מקומות שונים, הוא תמיד החזיק בעבודה בין כמה שעות (כן כזה קצר!) לשישה חודשים, תלוי עד כמה מקום העבודה היה בלתי נסבל.

מה שגורם לעבודה להיות בלתי נסבלת הם התנאים והאנשים העובדים בה ולא העבודה עצמה.

לבוא לעבודה בשביל הכסף כי צריך אותו בשביל לחיות, בלי להיות חבר של אף אחד, בלי קפה עם שיחה בבוקר זה נהיה פשע.

הוא נורא אוהב לתכנת, למרות שזה לא מה שהוא באמת רוצה לעשות – הוא רוצה ללמוד אסטרופיזיקה. הוא נהנה לכתוב קוד ולפתור בעיות מורכבות, אין שפת תכנות שהוא לא יכול לתכנת בה ואין קוד שהוא לא יכול לכתוב, רק צריך לתת לו שקט נפשי ולא להפריע.

במקומות העבודה השונים לא הצליחו להבין אותנו ובמשך שנים גם אנו לא הבנו אותם – למה הם מציקים עם שאלות מטומטמות כגון ״איך הולך?״ ״מה המצב?״ ״כמה זמן זה יקח?״ ״באיזה שלב אתה?״ ולמה זה כ״כ חשוב להם שניהיה בעמדה שלנו, יושבים מול המסך ולא עושים כלום – כי לא נתנו לנו עוד עבודה, כי סיימנו אותה מהר יותר מהאחרים.

כך פיטרו אותי מהעבודה הראשונה שלי בהייטק, ראש הצוות שלי אמר שאין כרגע עוד עבודה בשבילי, אז שאלתי אותו מה לעשות? הוא אמר ״תצא לסיבוב״ אז הייתי הולך וחוזר.
בשיחת פיטורין המנהלת אמרה שאין לה ספק בקישורים הטכניים שלי, אבל פשוט לא הייתי נוכח בעמדה שלי, איחרתי לעבודה ולא מילאתי 9 שעות עבודה ביום, מה שגם לא היה נכון כי הייתי מגיע לפעמים ב-5 לפנות בוקר כדי ״להשלים שעות״ אבל המערכת המטומטמת שלהם לא קלטה את הכרטיס המגנטי שלי, כי קורא הכרטיסים פעל החל מהשעה 7 בבוקר.

לא הצלחתי להבין למה אני צריך להיות בעמדה שלי אם אין לי מה לעשות, אם אני יכול לעשות את העבודה של שלושה אנשים אני מצפה שלפחות יביאו לי מספיק עבודה כדי למלא את הזמן, אני אפילו לא מקבל תשלום עבור שלושה! אבל אם אין להם עבודה לתת לי, אז מה הבעיה שאני אעשה משהו אחר עם עצמי?! מה זה משנה אם אני מאחר?! העבודה מוכנה בזמן ואם אין להם עוד עבודה לתת לי, אז יש לי מה לעשות עם הזמן שלי, דברים יותר חשובים מלשבת מול המסך ולבהות בו.

בן זוגי תמיד מתפטר מהעבודה בגלל שהוא לא מסוגל להיות ללא מעס, שוב כי אין מספיק עבודה או בגלל שמקום העבודה דורש להיות חברותי ואני לא מתכוון לא לצעוק על אנשים או להיות נחמד אליהם, אין לו בעיה שכזו, אני מדבר על להשתתף באירועים כגון ארוחות שהעבודה ארגנה, לצאת עם קולגות לארוחת צהוריים, להשיג חברים וכדומה.

זה לא שנות ה-90 יותר, אני קורא לעידן הזה ״תקופת המידע והטפשות״, תקופה בה הפייסבוק שולט וגם במקום העבודה מצפים שתיהיה חבר של כולם ואם אין מה לעשות אז פשוט גולשים בפייסבוק או רואים סרטון מטומטם, אי אפשר פשוט לשקוע בעבודה ובעצמך, לבוא לעבודה בשביל הכסף כי צריך אותו בשביל לחיות, בלי להיות חבר של אף אחד, בלי קפה עם שיחה בבוקר זה נהיה פשע.

כל הזמן מדברים על אפליה וגזענות ועל קבלת השונה, אך העולם עדיין מיליון שנות אור מלקבל את השונה והלילה הבנתי שאני חייב לקבל את המציאות כפי שהיא ולא להמציא מציאות מקבילה בה אני (חושב ש)אני חי. החלטתי לכתוב ״חושב ש״ בסוגריים, כי אני חי במציאות המדומה הזו, אבל רק בראש שלי, אני רק חושב שאני חי במציאות ההיא, כשלמעשה אני חי את העולם הקונקרטי הזה בו המציאות מכה בי שוב ושוב.

כשבן זוגי מחפש עבודה הוא מוצא אותה ״כהרף עין״.
כשעתיים ממתי שהוא מפיץ את קורות החיים שלו מתחילים הטלפונים ותוך חודש לכל היותר (בין שבוע לחודש) הוא בוחר מתוך החברות השונות שקיבלו אותו את האחת שמשלמת יותר או שיותר מוצאת חן בעיניו.

עד כה 90% מראינות העבודה שלו בשלוש מדינות שונות היו מוצלחים ובסופו של דבר קיבלו אותו לעבודה. כל החברות אוהבות את הקישורים הטכניים היוצאים מהכלל שלו, אבל אז, תוך כדי עבודה, הם לא אוהבים את השוני שלו.

אבל אני לא רציתי להאמין בכל זה, לא באמת לפחות, עד שבן זוגי הסביר לי משהו ששוב לא הייתי מוכן להפנים.

לפני כחודש, מתי שהבנו שהוא יצטרך למצוא עבודה חדשה עלה לי רעיון: מה אם הוא יסביר למקום העבודה שהוא לוקה באוטיזם, כך שאם יש קושי הוא יוכל להסביר להם ומכיוון שזה אף פעם לא נוגע לעבודה עצמה הם יכולים להבין ולא להציק, בסה״כ הוא לא מבקש יותר מידי.

חישבנו מה נדרש ממקום העבודה לשנות כדי להתאים לצרכים השונים:

נכה רגליים – דורש נגישות – יש עלות כספית
עיוור – דורש ציוד מיוחד ואולי אף נגישות – יש עלות כספית
חירש – דורש ציוד מיוחד – יש עלות כספית

בן זוגי – לא דורש ציוד מיוחד ו/או נגישות, הוא רק מבקש:

  • לא להיות מחוייב להשתתף בארוחות צהוריים
  • לא להיות מחוייב ליצור חברויות
  • שלא יבואו להציק עם שאלות כגון ״אתה מסתדר?״ או ״כמה זמן זה יקח?״ – אם הוא לא מסתדר הוא יודיע על כך (מן הסתם); ויקח כמה זמן שנתנו למשימה או פחות
  • הכי חשוב לספק כל הזמן עבודה, עבודה, עבודה

– אין עלות כספית, להיפך, הספק העבודה גבוהה יותר!

היה נראה לי שלא תיהיה שום בעיה, בסה״כ זה אותו המוצר, מתכנת מצוין – בן זוגי, רק שהפעם זה מגיע עם בקשות התחשבות קלות. אה סליחה ושחכתי עם תווית ״אוטיסט״.

מאז לפני שבועיים וחצי, ממתי שהוא שלח את קורות החיים שלו הוא התראיין ב-14 חברות שונות:

8 חברות ביצעו ראיון טלפוני או בסקייפ, מבחן טכני, ראיון פנים אל פנים במשרדי החברה ומתוכם שתיים גם ביקשו ממליצים.
3 חברות ביצעו רק ראיון בסקייפ ומבחן טכני.
3 חברות ביצעו רק ראיון טלפוני.

לכל החברות הוא הסביר שהוא לוקה באוטיזם והוא הסביר שהוא דורש את מה שהסברתי לפני כן.
יש לנו 5 שנים של נסיון ועבדנו בהמון חברות כולל גוגל (אני), סוני ואינטל, היינו באינסוף ראיונות עבודה בשלוש מדינות שונות.

במצב רגיל, מתי שהחברה לא מודעת לכך שאנו לוקים באוטיזם (כלומר לא סיפרנו להם), הראיון האחרון יהיה למטרת חתימת חוזה; מתכנתים טובים קשה למצוא וכדאי לתפוס אותם מהר לפני שמישהו אחר תופס אותם. לפעמים מקבלים תשובה למחרת או אחרי שבוע, מה שאומר שלא מצאנו חן מספיק והם רוצים לראיין עוד אנשים, לי זה קורה הרבה לבן זוגי זה נדיר במיוחד.

הפעם, אחרי שהוא הסביר לכולם שהוא לוקה באוטיזם, הוא הגיע לשלבים סופיים רק עם חברה אחת מתוך 14, והוא עבר איתם:

  1. ראיון טלפוני
  2. ראיון בסקייפ
  3. מבחן טכני לבית הכולל בניה של קומפוננט לאתר ב-AngularJS (משהו מורכב שעדיף שאני לא אסביר)
  4. ראיון טכני פנים אל פנים במשרדי החברה עם שלושה אנשים הכלל גם מבחני לוגיקה
  5. ראיון עם משאבי אנוש בו הוא גם סיפק את הטלפון של אשת קשר מעמותת אפ״י
  6. ראיון עם סמנכ״ל פיתוח שכלל מבחן לוגיקה קצר
    בנוסף הוא סיפק שני ממליצים.

אחרי כל זה הוא עדיין לא קיבל תשובה סופית. עברו כבר 6 ימים ללא תשובה.

בנוסף יש לו ראיון שני עם חברה אחת, הוא מחכה לתשובה לגבי המשך תהליכים מחברה אחרת ועם חברה אחת הוא הפסיק את התהליך מטעמו. כל שאר החברות (10 חברות שזה 71%) לא רצו להמשיך עימו ברגע שהוא הסביר להם שהוא אוטיסט (בראיון הראשון).

היתה לי תהייה מסוימת בקשר לשורות הבאות, בגלל הכוח שלהן ובגלל שהן לא ימצאו חן ואולי יפגעו בכמה אנשים, אבל וויקיפדיה, החברה הכי טובה שלי והאלוהים שלי, עזרה לי להבין, ששוב האמת קשה ככל שתיהיה צודקת יותר מכל דבר אחר, כולל כל שטות חברתית. תודה וויקיפדיה אני כורע ברך בפנייך.

אפליה היא מונח סוציולוגי המציין הבדלה בין קבוצות חברתיות שונות, קטגוריות חברתיות או פרטים שונים, הבדלה המעניקה לקבוצה, קטגוריה או פרט מסוימים יתרונות או חסרונות יחסיים בהתייחסות אליהם, מבלי שתהיה הצדקה עניינית לכך.

מתוך וויקיפדיה, אפליה.

אתמול בלילה בן זוגי הציג לי את האמת הכואבת:
אף אחד לא רוצה להעסיק אוטיסט, גם אם זו רק סטיגמה ומדובר במתכנת עם 5 שנים של נסיון שעבד בחברות המובחרות בשוק ועם המלצות.

אמת לחשה לי בלילה בחלום וסיפרה לי שהעולם מפליל את השונה הרבה יותר ממה שאני תיארתי לעצמי, ואנו האוטיסטים נאהב או לא, נרצה להשלים עם זה או לא, נלחם בזה או לא – מטרה קלה לאפליה.

התעוררתי ומיד התחלתי לכתוב את הפוסט הזה.

!Viva la revolución

אני בוכה עכשיו אבל זה כבר פוסט אחר.

נ.ב.
בן זוגי צייר את כל התמונות

 

****************************************

עדכון א׳:
החברה שבן זוגי חיכה לקבל תשובה ממנה לגבי המשך תהליך לאחר שהתראיין אצלם במשרדים, בישרה לו שלא ימשיכו איתו, מה שמעלה את אחוז החברות שבחרו לא להעסיק אותו כיוון וסיפר להם שהוא לוקה באוטיזם ל-78% (11 מתוך 14 חברות).

עדכון ב׳:
החברה שבן זוגי הגיע איתם לשלבים סופיים היו מאוד נחמדים והתקשרו להודיע שבן זוגי ממש מצא חן בעינהם, אבל הם שינו את הקריטריונים למשרה ובעצם עכשיו הם מחפשים מנהל צוות, מה שכמובן לא מתאים לו.

תגובות

  1. שלום לך
    הבלוג שלך מרתק ממש. נראה ממש חשוב לקרוא אותו ולראות את הדברים מנקודת מבט אחרת.
    אני ממש יכולה להבין עד כמה זה מתסכל למצוא עבודה בכלל ולמי שהמוגדר כאוטיסט אפילו יותר. לא פשוט למצוא מעסיק שיודע לראות מעבר ולהבין את היתרונות שהוא יקבל מעובד כזה.
    למי שמוגדר אוטיסט ויש לו מעל 40% נכות יש אופציות לתעסוקה נגישה. זה נשמע משהו מעצבן אבל בפועל יש מעסיקים שיעסיקו אוטיסט מראש כאשר מוגדר אחד כזה ויש גם חברה בשם ability לדעתי שמראש תעדיף להעסיק אוטיסטים בהיטק.
    בנוסף יש זכאות לתעסוקה נגישה, מעל 40% נכות בביטוח לאומי (לא נפש כי אז זה דרך סל שיקום של משרד הבריאות) ואז מתחברים לרכז בשטח שיחד אתם בונים פרופיל תעסוקתי ומחפשים יחד עבודה שמתאימה לרצונות ולצרכים. כשעושים את זה יחד הרבה פעמים זה עובד טוב יותר.
    באתר כל זכות אמורות להופיע כל הזכויות שמגיעות לכל אזרח בישראל.
    אם מעניין אותך אתה יכול ליצור איתי קשר במייל
    [אימייל]
    בהצלחה

השאר תגובה

יש להכניס תגובה!
נא להכניס שם