יש לי יום גרוע, בשבוע גרוע, בחודש גרוע, בחיים גרועים…

במילים אחרות יש לי יום ממש גרוע… ביום כזה אני שם־לב שכולם מסתכלים עלינו, בכל מקום, ילדים ומבוגרים כאחד, מה שגורם לי כל הזמן לבדוק האם שכחתי ללבוש את המכנסיים היום, מאחר ואני לא לובש תחתונים זה יכול להסביר למה כולם מסתכלים עלי, אבל לא, בדקתי שוב, אני כן לובש את המכנסיים, החולצה שלי רגילה, הסתרקתי היום ואין לי ריץ׳־רץ׳ (כך שאני לא יכול לשכוח אותו פתוח…), האמת היא שאני לובש כל יום את אותו הדבר – יש לי הרבה מאותו הדבר, כך שאני לא מצליח להבין מה השתנה.

גם בן־זוגי שם־לב לזה שבימים מסויימים כולם מסתכלים עלינו, זה לא רק בראש שלנו – זו המציאות.

השבוע הבנתי שהרצון הבלתי־מוסבר הזה להמשיך לחיות את הסבל הזה הוא לא רציונלי ובכל זאת בכל יום אני ממשיך לבחור בחיים.

אני יודע שיש לי יותר לתת לעולם מאשר שיש לו לתת לי, אני גם יודע שאולי האנושות לא מבינה את זה עדיין, אבל אני יודע זאת ובכל יום אני שואל את עצמי האם מגיע להם מה שיש לי לתת?

אני מתאר לעצמי שלא מגיע להם, לכן אני עושה זאת בשביל עצמי, כי חשוב לי להיות ״מישהו״.

היום הכי גרוע בשבוע

היום זה יום ראשון, היום הכי גרוע בשבוע, הייתי רוצה שלא יהיו ימי ראשון, שהשבוע לא יהיה קיים, שהחיים יהיו פשוט משהו אחד ארוך – הכי חשוב בלי חגים.

השבוע הבנתי משהו, עוד משהו, בכל פעם אני מקבל עוד חתיכה קטנה מהפזל, פזל שלא מרכיב את הציור הגדול שמסביר מה זה אוטיזם (את זה כבר הבנתי, זה רק עניין של זמן עד שאצליח להסביר), אלא שיסביר מה גורם לנו לסבל בחיים ומה צריך לשנות.

אנו לא יכולים לסבול ימי ראשון, אולי כי זה מסמל את תחילתו של השבוע שאמור להתחיל עם עבודה ואולי בגלל שאנו מתקשים עם התחלות, במיוחד כאלו שאין לנו שליטה עליהן.

הרבה פעמים יום ראשון מתחיל בזה שאנו מנסים להביא את עצמנו להתחיל את מה־שזה־לא־יהיה שאנו צריכים לעשות וזה פשוט לא קורה ובסופו של דבר אנו נשארים תקועים במקום – אני מוצא את עצמי בוהה בתקרה תוך כדי שאני מנסה להביא את עצמי להתלבש כדי לצאת לאנשהו ובן־זוגי משחק בפלאפון או בפלייסטיישן.

״יש לי רעיון אבל הוא לא בסדר״

הבוקר הכל התשנה, כשבן־זוגי אמר שיש לו רעיון, רעיון שהוא לא יגיד מה הוא כי זה משהו ״לא בסדר״, שכנעתי אותו והוא הציע שניסע לאילת למסעדה האהובה עלינו, משהו שהרבה אנשים ימצאו כהזוי לחלוטין – לנסוע עד אילת רק בשביל לאכול במסעדה מסויימת, אבל זה לגמרי משפר את היום ואת כל השבוע – כך נכנסנו לרכב והתחלנו לנסוע.

להיות אוטיסט זה מסוכן!

עצרנו בתחנת־הדלק כדי להוציא כסף מכרטיס־האשראי (סיפור ארוך בקצרה – המנהלת של בן־זוגי תמיד ״שוכחת״ לשלם בזמן – זאת אומרת עד העשירי, כך שאנו מוצאים את עצמינו מידי חודש מוציאים כסף מכרטיס־האשראי כדי שיהיה ממה לחיות עד שתיכנס המשכורת), המוכרת בקופה ביקשה כמובן את הכרטיס ואת תעודת הזהות של בן־זוגי, אז היא שאלה את אחת השאלות המטומטמות האלו שאנשים ״רגילים״ שואלים – ״האם זו התעודה שלך?״ – ״לא, זו התעודה של סבתא שלי, היא נראת כמוני – גנבתי לה את הארנק, אבל מאחר שאת שואלת – אני אהיה כזה נחמד לספר לך על כל זה״… זה לא מה שבן־זוגי ענה… זה מה שעובר לי בראש בכל פעם שמישהו ״רגיל״ שואל אותי את השאלה המטומטמת הזו.

בפועל היו כמה רגעים של שקט, אז בן־זוגי ענה לה: ״זו שאלה אבסורדית״ – כי זו שאלה אבסורדית, אנשים כל הזמן משקרים ולשאול מישהו ״האם זו התעודה שלך״ במטרה להבין האם הוא לקח/גנב את זה ממישהו אחר זה פשוט אבסורדי – כולם יגיבו פשוט ״בטח״, מה הרעיון?

אז הוא המשיך שזה לא משנה מה הוא יגיד וחוץ מזה יש לה את תעודת הזהות שלו מול העניים – היא יכולה להסתכל בתמונה ולראות.

המוכרת כמובן מיד התחילה להגיד שזו לא שאלה אבסורדית ושהיא בכלל לא מזהה אותו בתמונה… כמובן שעכשיו היא גם לא מזהה אותו בתמונה… אז היא התחילה להטיף לו שיוריד את הטונים, אבל בן־זוגי מעולם לא צעק ואף להיפך, המוכרת היא זו שצעקה. אז היא עוד הוסיפה ואמרה שהתנהגות שלו לא הולמת וש־״יוריד הילוך״, על מה בן־זוגי ענה שאינו נוסע ברכב מהר מדי ובכלל עכשיו הוא עומד פה מולה… היא עשתה מזה סיפור גדול והחליטה שהיא לא נותנת לנו שרות.

אני כמובן יודע מה הבעיה שלה, שנינו מבינים מצויין וכשיצאנו משם ונכנסנו לרכב בן־זוגי אמר לי שהוא מצטער שהוא נתקע לרגע ולא אמר ״את הדבר הנכון״, במילים אחרות לרגע הוא שכח כיצד ״לשחק את המשחק״.

אמרתי לו שלא יצטער, שהוא מצויין – היא הבעיה.

הבעיה של המוכרת היא שהיא חושבת שכולם כמוה – כולם מפגרים, ירודים ומגעילים כמוה וכמו כל מי שהיא מכירה – כך שאין סיכוי שמי שעומד לפניה הרבה יותר מתקדם וחכם והוא אומר את האמת – שאין שום הגיון בשאלה שלה.

אין עם מי לדבר

אנשים לא מבינים שום דבר – הם רק מכירים את מה שהם כבר מכירים ומישהו ״לא רגיל״, כלומר ״לא רע״ הם מעולם לא פגשו – לכן הם לא יכולים לתאר לעצמם שקיים מישהו שמרגיש וחושב אחרת. מישהו שלא משקר – מישהו שלא מטומטם כמוהם וזה לא בא לו בטבעיות לענות שטויות כגון ״בטח״ או ״כמובן שזה שלי״.

יש לי יום גרוע, אבל אני לא מוותר יותר, אני לא נותן לאנשים כמוה – אנשים ירודים עם הנמכה שכלית ״רגילה״ למנוע מאיתנו את הזכויות שלנו רק בגלל שמשהו בנו נראה להם ״לא בסדר״ או בגלל שהם החליטו שהם מלמדים אותנו כיצד צריך להתנהג לדעתם – כי כולם ׳חארות׳ כמוהם.

החלטתי לעמוד על שלנו, ידעתי שאין סיכוי שהיא תבין ולכן אין טעם להסביר – לא כך לפחות – היא חושבת שאנשים כמוה הם הכי טובים שיש, כך שלכל היותר היא תחליט שיש לנו בעיות תקשורת, אבל זה היופי – לא רק שאין לנו בעיות תקשורת, לא רק שאנו מבינים מצויין את הבעיה השכלית שלה – אנו פשוט לא מוכנים להתכופף לביריונות שלהם ואנו לא חייבים לענות כפי שהם החליטו שזה נכון וראוי – כמו שאמר טימות׳י קוונדיש בסרט ענן אטלס:

!I will not be subjected to criminal abuse

i will not be subjected to criminal abuse cloud atlas

רק בגלל שכשהם עונים ״זה לא משנה מה אני אגיד״ הם מתחכמים, לא אומר שאנו מתחכמים – הם אלה שעושים בעיות והם גם אלה שצריכים ללמוד שלא כולם כמוהם.

המנהלת שהייתה במקום החליטה ״בטובה הרב״ להוציא לנו כסף, תוך כדי שהיא אומרת כל מיני שטויות שעכשיו אני לא זוכר.

לעמוד על שלנו

החלטתי שלמרות שאין למוכרת את היכולת לראות שמי שעומד מולה הוא לא האויב או מישהו רע כמו כל מי שהיא מכירה בכל זאת להגיד לה משהו, יותר בשבילי מאשר בשבילה.

אמרתי לה שבגלל אנשים כמוה העולם לא מתקדם ושהיא זו שלא מבינה, על זה היא כמובן אמרה מלא שטויות, אבל לא אכפת לי, אני אמרתי את שלי והיא לא תוריד אותי ללמטה, אני דווקא שמח שעמדתי על שלי ושהשבתי מלחמה.

המנהלת ניסתה להביא אותי לצאת החוצה תוך כדי שהיא מתייחסת אלי שוב כאילו אני הבעיה ותוך שהיא חוזרת ואומרת ״הדלת שם״ ומצביעה לכיוון הדלת כאילו אינני יודע מהיכן יוצאים.

פעם לא הייתי מתנהג כך, כי זה היה ״לרדת לרמה שלהם״, שנים מאוחר יותר ניסיתי ״לרדת לרמה שלהם״ אבל פחדתי באמת ״להשיב מלחמה״, אולי כי האמנתי שזה ״לא יפה״; אבל עכשיו אני יודע שאני פשוט לא יכול לוותר יותר – אנו חייבים להלחם על שלנו ולא יכולים לתת להם לדרוס אותנו כך.

אני ממש שמח ממה שעשיתי, אני רק מצטער שלא צילמתי אותה, לא בשביל לשלוח תלונה להנהלת התחנה כדי שיפטרו אותה – כי הם לא היו מפטרים אותה (הם באמת לא יכולים להעסיק אנשים חכמים ממנה – זו עבודה ירודה לאנשים ירודים ובכל זאת אני מתפלא בכל פעם מחדש שהם מצליחים למצוא אנשים כל־כך מפגרים), אלא כי מניסיון קודם זה פשוט ממש מפחיד אותם כשמצלמים אותם – הם ממש נכנסים ללחץ, לא באמת יודע למה.

אנו ממשיכים בדרך שלנו לאילת למסעדה האהובה עלינו, אני שמח שעמדתי על שלי ואני יודע שיום אחד אצליח לפתוח את המודעות לזה ש:

נפוץ זה לאו דווקא רגיל,
רגיל זה לאו דווקא טוב
וטוב זה משהו יחסי.

השאר תגובה

יש להכניס תגובה!
נא להכניס שם